26.12.2014

ויליאם בלייק הוא משורר דינאמיקת חוליות עמוד השידרה

ציור של ויליאם בלייק
ויליאם בלייק הוא משורר דינאמיקת חוליות עמוד השידרה. הוא משתמש בכל דימוייו; קורותיו הם חלק ממנו; הוא מכיר כל אחת מחולשותיו. במציאות הדימיון, כמו בפלאונטולוגיה, הציפורים מתפתחות מהזוחלים. מעוף ציפורים רבות הוא המשך זחילת הנחש. במעופו החלומי, גובר האדם על הגוף הזוחל. לחילופין, כאשר תוקפים אותנו צירי-כאב בחלומותינו, עמוד השידרה זוכר לעיתים את היותו נחש. 

בלייק כותב:

בתנומת חלומות איומה,
כשלשלת גיהנום כרוכה,
עמוד-שידרה גדול מתפתל ביסורים,
בראש הרוחות, משגר מכאובים,
צלעותיו נקמרות כמערות,
ועצמותיו המוצקות קופאות,
מעל כל עצביו הגאים,
ועידן שלם חולף,
אך מצב הכאב מחמיר.

נראה כי הדימויים האויריים הם נצחונות מאוחרים, וכי האורגניזם האוירי מגלם את תהליך ההשתחררות הקשה.
תודעת כל מה שזוחל ממוקדת בחלציו.

כל היום שכבה התולעת בחיקה,
כל הלילה בתוך רחמה.
התולעת שכבה עד שלנחש גדלה,
בעל רעל ושריקה עגומה,
ואת ירכי אניתארמון לפתה.

על מנת לחוש כאב כה עז מהתפתלות דרושה חוליית עמוד-שידרה. הכאב יצור התפתלות, ההתפתלות תיצור חוליית עמוד-שידרה, התולעת רכה מכדי לסבול; היא תהפוך לנחש. הנחש מכוסה בירכיים.

כסליל בתוך רחם אניתארמון
גדל הנחש מחזק גרמיו.
השריקות החלו תוך צירי-לידה עזים,
משתנים לבכי צורם,
של עצב רב וחבלי-לידה קשים.
המון צורות דגים, ציפורים, ובעלי-חיים
הביאו לעולם צורת ולד,
במקום התולעת הקודמת.

כך נולדות הצורות מתוך חומר-החיים הראשוני והמעונה. הן צורות כאב. בראשית נולדת מהגיהנום. הזקוף עולה מהמפותל.
עבור בלייק, כל הארצי הוא מושא לדינאמיקת ההתפתלות. ההתפתלות היא דימוי ראשוני. הוא מתבונן במוח:

כה מפותלים הסיבים, וכה סבוכות
הרשתות: מפותלות כמוח האדם . . .

מתוך עולם מפותל זה, מתוך המחשבה רווית צירי-הכאב, הבלתי מובנת כי טיבעה המעונה מתחילתו לא זוהה, מופיע העיקרון האוירי המשתקף באצילות בלייק: שפיעה שנותרת כואבת, אך למרות הכל הופכת חופשית וישרה מבלי לאבד אף פעם את הכאב הקדמון שבא מהשגת התנוחה הזקופה.

רוחי הומה סביבי לילה ויום,
כחיית פרא המצרה דרכי.
שפיעתי ממעמקים,
מקוננת כל העת על חטאיי.

צורה עלובה, חיוורת, מתועבת,
שאני מלווה בסערה.
דמעות ברזל ואנחות עופרת,
שנכרכות סביב ראשי המסתחרר.

התופעות האויריות מרגשות תמיד בדימיון בלייק. הן אנרגטיות. זאת אנרגיה מתפרצת. בלייק מימש אנרגיה יצירתית זאת, שביקשה להפיק משהו ממבוכתו הכואבת וחסרת התועלת, ולעצבה כחיים ופעולה.

עורה! התעורר הו ישנוני בארץ הצללים,
קום! התמתח

מתח זה משמש הכנה להשגת הזקיפות, שהיא, לבסוף, הלקח הדינאמי האולטימטיבי ששירת בלייק מלמדת אותנו.
בשירת בלייק אנו יכולים לראות פרומתיאוס חדש בפעולה המותח כבליו. פרומתיאוס זה מלא אנרגיית חיים. המוטו שלו עשוי להיות: ''האנרגיה היא החיים היחידים, ומקורה הגוף. האנרגיה היא עונג ניצחי.'' אנרגיה זאת דורשת שידמיינוה. ממשותה דימיונית מטיבעה. אנרגיה דימיונית עוברת ממצב פוטנציאלי לפעיל. היא מנסה ליצור דימויים צורניים וגשמיים כאחת, להעניק מהות לצורות, להביא חיים לחומר. עבור בלייק, הדימיון הדינאמי הוא חקירה ודרישה באנרגיה. להבנת יצירתו הקורא חייב בעירנות פיזית מוחלטת והוספת מרכיב נוסף, נשימת זעם רותחת. הוא יצליח אז בהענקת המשמעות המלאה למה שאפשר לכנות 'השראה קשה', מונח שעשוי בהחלט לאפיין את השראת בלייק עצמו. נשימה זאת היא אכן הקול הנבואי הדובר בספרים ''אוריזן'', ''לוס'' ו''אהניה''. ב''קטלוג מאוייר של חידושים בתרבות ובמדע'', שאייר בלייק, הוא כותב:

"נשמה וחזון אינם, כמו שמניחה הפילוסופיה המודרנית, אד ענן או לא כלום: הם מאורגנים ומנוסחים בפרוטרוט מעל ומעבר לכל מה שהטבע בן-התמותה יכול ליצור. מי שאינו מדמיין בתווים משורטטים חזקים וטובים יותר, ובאור חזק יותר מאשר עינו בת-התמותה והכיליון מסוגלת לראות, אינו מדמיין כלל."

לדמיין, אם כן, פרושו להעצים את גוון המציאות. נראה כי לרוחות הרפאים של בלייק יש בהכרח קול גרוני עמוק, המתנסח ב''יתר זהירות'' מאשר הקולות בשירים בהם ''אף אחד אינו מדמיין כלל''. אם נאזין לספרי הנבואה כאילו היו שירה שנכתבה בשירה כואבת, הם ידמו לתחינות אנרגיה, למילות-קריאה חושבות. בתשתית היצירות, עלינו להיות מודעים ביתר חריפות לדימיון שחי או לחיים שמדמייניים. ויליאם בלייק הוא דוגמא נדירה לדימיון מוחלט זה אשר שולט בחומר, בכוחות, בחיים, במחשבה, ואשר מעניק לגיטימיות לפילוסופיה המסבירה את הממשי באמצעות הדימיוני.


מתוך: 'אויר וחלומות' 
מאת : גסטון בשלרד
פרק שני: שירת הכנפיים

6.12.2014

מספר הנשימות בשעה הוא 1080 והגימטריה של 'שמע ישראל' היא 1118

בכל חשבונות הראיה וקביעת החודש והתקופה בלוח היהודי, השעה היא בת 1080 חלקים.

כתב הרמב``ם [הל` קידוש החודש פרק ו הלכה ב]: ``היום והלילה ארבע ועשרים שעות בכל זמן, שתים עשרה ביום ושתים עשרה בלילה, והשעה מחולקת לאלף ושמונים חלקים.

לפי הצורך הגופני בחמצן הדרוש לקיום תהליכי חיים וביניהם גם תהליך הגדילה, משתנה קצב הנשימה בהתאם לגיל החל מ- 50 עד 60 נשימות לדקה אצל יילודים, המשך ב- 40 נשימות לדקה אצל תינוקות בני כמה חודשים, 25 נשימות לדקה אצל ילדים גדולים יותר ואילו מבוגרים נושמים בממוצע כ- 15 עד 18 נשימות בדקה בזמן מנוחה.
על פי תיאור רפואי אחר, אין מדד מדויק להערכת קוצר הנשימה, והמדד הרגיש והטוב להערכת מצוקת נשימה הוא קצב הנשימה ועומק הנשימה. אדם מבוגר נושם במצב רגיל 12 עד 16 נשימות בדקה. האוויר נשאף במשך כשתי שניות, ואחרי הפסקה של כשנייה הוא ננשף לאיטו. בפרק הזמן הזה מספיק האוויר הטרי להיכנס לריאה, והאוויר הזקוק להחלפה מספיק להיפלט החוצה.

18 נשימות בדקה הן עשויות לתת לנו בהחלט שיעור ממוצע של קצב נשימה נורמלי.
נכפיל 18 נשימות כפול שישים דקות = 1080
מנין 1080 בגימטריה הוא תתר''ף

הראשית חכמה כתב בזה [שער האותיות - אות ה] שהשעה התחלקה ל1080 מכיון ש-1080 נשימות אדם נושם בשעה. הראשית חכמה הוסיף דבר מעורר מאוד: "מאחר ש-1080 חלקים אלו שבשעה הם 1080 נשימות שאדם מנשף, ועל כל נשימה ונשימה יש אות משם בן ארבע אותיות הנותן בו חיות הנשימה ההיא, הרי כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. כיון שהשם יתברך הוא נותן הנשימה והחיים, ראוי שיהיו כל נשימותיו לעבודת הבורא."

האותיות יה - וה, שהן אותיות הנשמה, הן גם אותיות הנשימה - השאיפה והנשיפה.



בזמן התפילה היומית בבית הכנסת נהוג ברוב הזמן שלא להשמיע קול, אלא לכבד את הדממה ובדרך זאת גם את תפילתו של הזולת. זאת למעט בזמן 'קריאת שמע' שאותה נהוג לומר בחצי קול, בדרך שישמע הקול במתינות בסביבת המתפלל הקרובה.
אפשר למצוא חיזוק למנהג זה בהקשר למספר הנשימות בדקה על פי חישוב הפסוק:
'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד'
מנין פסוק זה, שהוא החשוב ביותר בכל התפילה, הוא בגימטריה 1118.
מנין אותיות המילה 'אלהים' הוא 86. 86*13הם 1118.

המספר 1118 הוא קרוב מאד למספר 1080 שהוא, כאמור, מספר הנשימות בשעה.
זאת משמעות שהיא מעבר לצרוף מקרים פשוט.
תפילת 'קריאת שמע' מחזקת את הקירבה בין צמד המושגים 'נשמה' ו'נשימה'.
'קריאת שמע' הופכת את התפילה גם לכלי בריאותי להסדרת דרכי הנשימה בדרך של נשימה מודעת.
הפסוק 'והגית בה בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך' מקבל משמעות דומה.

אפשר לקבוע, על פי היגיון זה, כי אורך השעה המקובל בימינו, של 60 דקות, נקבע על פי מספר הנשימות שיש בפסוק 'שמע ישראל'.

ההפרש בין 1118 ל-1080 הוא 38. המספר 38 בצרוף 1 הוא 39, שהם מנין אותיות ט''ל.
ט''ל הם 3*13, ומנין אותיות י ה ו ה הוא 26 = 2*13.

15.11.2014

חג - הביג'יז

חג - הביג'יז

הוי, את חג, חג כזה
הוי, את חג, חג כזה

זה משהו שאני חושב שכדאי

אם הבובה גורמת לך לחייך
אם לא אז אתה זורק אבנים
זורק אבנים, זורק אבנים

אוי זה משחק מצחיק
לא מאמין שהכל אותו הדבר
לא יכול לחשוב על מה שאמרתי זה עתה
שם כרית רכה על הראש שלי

מיליוני עיניים יכולים לראות
עם זאת, למה אני כל כך עיוור
כאשר המישהו האחר הוא אני
זה לא נחמד, זה לא נחמד

עם כל זאת שמיליוני עיניים יכולים לראות
עם כל זאת למה אני כל כך עיוור
כאשר המישהו אחר הוא אני
זה לא נחמד, זה לא נחמד

הוי את חג, בכל יום, חג כזה
עכשיו זה התור שלי להגיד 
ואני אומר שאת חג

זה משהו שאני חושב שכדאי
אם הבובה גורמת לך לחייך
אם לא אז אתה זורק אבנים
זורק אבנים, זורק אבנים