30.6.2014

אוטו ליליינטאל

במהלך התפתחות התעופה היה תמיד הבדל חד בין 'מומחים' ל'נביאים'. המומחים היו בעלי הניסיון מבפנים, והיו ספקנים לגבי אפשרות ההתפתחות המהירה של התעופה. כששאלו עיתונאים נלהבים את אורוויל רייט לגבי תחזיותיו אודות התפתחות התעופה אמר כי 'הנבואה אינה משלח ידי'. האחים רייט חיו את המציאות של הניסיון המעשי היומיומי, שעיקרו שיפורים קטנים והדרגתיים בשטח. כשהתבקשו חלוצי תעופה נוספים אל הנבואה, הם נתנו תחזיות מאד זהירות. הנביאים, לעומת המומחים, היו אנשי החזון הרומנטיים שבאו מבחוץ. היו אלה בחלקם אנשי רוח, סופרים ומשוררים, ובחלקם אנשי תיקשורת, אנשי עסקים, פוליטיקאים, והציבור הרחב בכללותו, שהתלהבו מאד מהמדיום החדש. הם חיברו מליצות אינספור וניסו כוחם במיזמים שונים. הביוגרפיות של חלוצי התעופה בגרמניה מעידה עד כמה רבה היתה התלהבותם ותרומתם להתפתחות התעופה בעולם. אך באותה מידה אפשר לראות כיצד הפכו בחירות מוטעות שלהם במהלך דרכם לגורליות עבור ארץ מולדתם, וכתוצאה מכך עד כמה השתעבדה גרמניה להשתלטות על תהליך קבלת ההחלטות בנושא. ביניהן בולטת הביוגרפיה של אוטו ליליינטאל.

בלב ליבה של תופעת הנפש נמצאת אנכיות אמיתי. אנכיות זאת אינה מליצה ריקה; היא עיקרון של סדר, חוק השולט במרקם, קנה-מידה שלאורכו היחיד יכול לחוות את הדרגות השונות של תובנה מייחדת. חיי הנפש, כל הרגשות העדינים והמחוכמים, כל התקוות והחרדות, כל הכוחות המוסריים המעורבים בעתידו של היחיד, הם בעלי דיפרנציאל אנכי במלוא המשמעות המתמטית של המילה. אם ברצוננו לדעת באמת כיצד רגשות מתפתחים, הדבר הראשון שיש לעשות הוא לקבוע את המידה בה הם עושים אותנו כבדים או קלים יותר. הדיפרנציאל האנכי החיובי או השלילי שבהם מצביע היטב על השפעתם וייעודם הנפשי. מכל המטאפורות, מטאפורות הגובה, עילוי, עומק, שקיעה, ונפילה, הן המטאפורות המוסכמות מעל לכול. דבר אינו מסביר אותן והן מסבירות הכול. יש לדימויים אלה כוח יוצא דופן: הם שולטים בדיאלקטיקת ההתלהבות והייאוש. התעוזה האנכית היא כה חיונית, כה ברורה - שעליונותה אינה ניתנת לערעור - שהדעת אינה יכולה לפנות ממנה מרגע שהכירה במשמעותה המידית והישירה. 

גסטון בשלארד כותב, בפרק השני של סיפרו 'אויר וחלומות', כי הכנפיים שאינן נראות הן אלה שעפות הכי רחוק. הנפש אינה חשה חיבה פיתאומית לציפור המעופפת בשמיים. תנועת המעוף יוצרת הפשטה מידית ומהממת, דימוי דינאמי מושלם, מלא ומוחלט. הסיבה למהירות ושלמות אלה היא יפי הדימוי הדינאמי. ההפשטה מובילה אותנו לאותו מעוף חסר תקלות, זה שאנו לומדים אותו בחווית החלום, שחסר דימויים פורמליים, שמצטמצם כולו לרושם מלא החדווה של הקלילות. מעוף לעצמו זה משמש כציר. סביבו מתקבצים הדימויים השונים והרבגוניים של קיומנו היומי. הסיבה שהציפורים מושכות את תשומת ליבנו אינה שלל צבעיהן. יופין העיקרי של הציפורים הוא מעופן. המעוף הוא שמהווה יופי ראשוני עבור הדימיון הדינאמי. במציאות הדימיון המעוף חייב ליצור את ציבעו היחודי. המעוף הופך באחת לזיכרון חלומותינו ותשוקה לגמול שאלוהים מבטיח לנו. אנו מקנאים בחלק הציפור בחיים, ואנו משייכים כנפיים למה שאנו אוהבים, כי אנו חשים אינסטינקטיבית שבנחלת האושר והעדנים גופנו יבורך ביכולת לעבור בחלל כציפור באויר. פסיכולוגית הציפורים יוצרת אידיאל, על-טיבעיות המשייכת למציאות את שחווינו כבר בחלום. האדם, על פי אידיאל זה, יהפוך לציפור-על אשר, הרחק מעולמנו זה, תעופף במרחב האינסופי בינות לעולמות, נישאת אל סביבתה האמיתי, לעבר הארץ האוירית. בכל אגדות הפולקלור, והיצירה הרומנטית בכלל, אנו מוצאים תיאורי מעוף רבים, ישירים ועקיפים. הציפור, חביבה, חיננית וקלילה, מעדיפה לשקף דימויי אהבה, נעורים, מתיקות וטוהר. תכונות אלה הינן, למעשה, מציאויות נפשיות ראשוניות. אנו משייכים תכונות כה רבות לציפור שנראית חוצה את השמיים במהלך היום, כיוון שאנו חווים באמצעות דימיוננו מעוף מלא חדווה, כזה היוצר בנו את רושם הנעורים. זאת גם כיוון שהמעוף החלומי הוא לרוב חושניות טהורה.
הציפור, שנוצרה לחיות ביסוד הטהור והמיסתורי ביותר, האויר, היא בהכרח צורת הבריאה הסופית, העצמאית והנעלה ביותר. הכנף, חלק בלתי נפרד מהמעוף, היא מאצילת ומתווכת השלמות האידיאלית כמעט בכל המציאויות. נשמתנו, שנמלטת מהמעטפת הארצית המושכת אותנו מטה בהוויה תחתית זאת שעל פני האדמה, תתגלגל מחדש בגוף מפואר, קל ומהיר יותר מכל ציפור שהיא. תפקיד הכנף הטיבעי הוא לרחף מעלה ולשאת את מה שכבד למקום בו שוכן גזע האלים. יותר מכל דבר אחר המשתייך לגוף, היא שותפה לטבע האלוהי. בכוח גשמיותה האוירית, מעניקה שותפות זאת משמעות מעשית מאד לשותפות המופשטת. כמאמר הפתגם: ''מעולם לא אהבתי מישהי, מבלי לשייך לה כנפיים'. לכן ברור מיד כי כנפיים אנושיות מהוות מחסום. בין אם האמן עיצב אותן גדולות או קטנות, שמוטות או מונפות, פרועות או חלקות, הן נותרות חסרות תנועה. הדימיון אינו מסוגל לבצע את הקישור. הדימוי, הפסל המכונף, הוא סטאטי. הכנפיים הן הסמל האלגורי של המעוף לסיפוק המסורת וההיגיון, אך עלינו לחפש במקום שונה אחר רמיזות דינאמיות. תהליכים בלתי ישירים בלבד הם שמאפשרים את הפיתרון הטוב ביותר לבעיית הצגת המעוף האנושי. הדימיון יוצר קשר מיידי בין טוהר האויר לתנועת הכנפיים. גוף הציפור עשוי מהאויר המקיף אותה וחייה עשויים מהתנועה הנושאת אותה. כל הרגשות שבהם אנחנו נתקלים בחיי היומיום מתעדנים ומתועלים בסופו של דבר לחווית המעוף במציאות הדימיון היצירתי. לכן מעוף הרעיונות אינו דימוי ואלגוריה שחוקים אלא תנועת ציפורים מופשטת לאמיתה. שינוי הצורה של הכנף באויר הוא למעשה המנוע הסמוי של כל רוחנו האנושית, הוא קוד הדי.אנ.איי שלה.

אוטו ליליינטאל [1848-1896] היה מהנדס גרמני ממוצא יהודי, מחלוצי התעופה והאוויראי המפורסם ביותר בעולם בסוף המאה ה-19. ליליינטאל פעל רבות למען קידום התעופה והיה האדם הראשון שתיכנן ובנה גלשן אויר שיכול היה לשאת אדם. בהתבססו על חקירות שניהל על מעוף הציפורים הוא כתב ספר אל אוירונאוטיקה, שפירסם בשנת 1889, ואשר שימש מאוחר יותר גם את האחים רייט. אחת מתגליותיו החשובות היתה שהוא הראה את היתרון של כנף קמורה על כנף שטוחה. את טיסותיו קיים ליליינטאל בברלין ממרומי גבעה מלאכותית שאותה בנה מכספו. בתוך חמש שנים הוא יצר גם דגם מסחרי של דאון לחובבים. הדאונים שבנה ריחפו למרחק מאות מטרים בלבד ובמשך שניות ספורות, אך למרות זאת היה זה הישג כמעט חסר תקדים בהיסטוריה האנושית
ליליינטאל ראה במעוף הציפורים ברוח 'פסיכולוגית הציפורים' את הדוגמא והמודל לתעופה האנושית. ליליינטאל נמשך מלכתחילה לרעיון של של טיסה באמצעות חיקוי מבנה ותנועת כנפי הציפור כי רעיון זה שלט בתפישת התעופה האירופאית עוד מימי קדם ועד ליאונרדו דה-וינצ'י. תצפיותיו על מעוף הציפורים, ובעיקר על מעוף החסידות, חיזקו אצלו את המסקנה כי מעוף הציפור הוא זה שחייב להיות המודל לתעופה האנושית. הוא ייחס חשיבות רבה למורכבות הרבה של תנועות הכנף של הציפורים וטען שאסור לוותר על החיקוי שלהן, כי פירוש הדבר אובדן כל תקווה לתעופה. הוא טען, כתוצאה מכך, כי הטיסה היא בעיקרה אישית, וניתנת להגדרה כדרך שבה האדם עף לכל כיוון שהוא רוצה באמצעות מתקן שצמוד לגופו, אשר השימוש בו דורש מיומנות אישית. בכל זאת, למרות בטחונו בצדקת דרכו, ביקש ליליינטאל שלא לראות בהישגיו יותר ממה שהם. הצילומים הראו אותו מרחף בשמיים ויצרו את הרושם שבעיית התעופה נפתרה, אך לדבריו הוא נמצא באותו מקום שבו ילד מנסה לחקות את צעדי המבוגר. הקריירה התעופתית של ליליינטאל אכן נמשכה שנים אחדות בלבד:
שנת 1893 - ליליינטאל בנה את הגבעה המלאכותית בפאתי ברלין, ממנה ביצע את טיסותיו, שהיו עד לטווח של כ-250 מטרים. באותה שנה הוא החל בבניית דגמי גלשנים אחדים, ומכונה מעופפת המונעת באמצעות מנוע שנפנף את הכנפיים. במהלך מאות ניסיונות אותם תיעד בצילומים, הוא הצליח לשפר בהדרגה את תוצאות משך השהיה, הגובה והמרחק שהשיג. 
שנת 1894 - הוא התחיל ביצור מסחרי וסדרתי של גלשן פשוט ויעיל, ממנו מכר יחידות אחדות בלבד.
שנת 1895 - הוא זכה לביקורים של חלוצי תעופה המפורסמים, לנגלי מארצות הברית וזוכובסקי ברוסיה.
שנת 1896 - המשיך בניסויו במודלים חדשים. בתאריך 9 לאוגוסט 1896 הוא התרסק, לאחר יותר מ-2500 טיסות, ונהרג בגיל 48. בתאונת הטיסה בה מצא את מותו הוא איבד שליטה על גלשן רגיל עקב משב רוח צד חזק ולא צפוי.
ליליינטאל הרבה לכתוב ולהרצות אודות המצאותיו. הוא פרסם במגזינים מדעיים ופופולריים. דמותו הפכה לאחד האייקונים המפורסמים ביותר של סוף המאה ה-19. הוא צילם בעיקביות את טיסותיו על ידי צלמים מקצועיים, והתמונות שילבו את חדשנות המדיום של הצילום העיתונאי יחד עם החדשנות שבטיסותיו. ליליינטאל התקבל באותה מידת התלהבות שבה התקבל בציבור גם בקהיליה המדעית, והרצאותיו אודות ניסוייו המעניינים זכו לתשואות נלהבות. ליליינטאל אמר כי את אמנות הטיסה אי אפשר להמציא באותה דרך שהמציאו את אבק השריפה, כיוון שלתיאוריה אין הרבה מקום בעיסוק זה, ויש להתמיד בו בניסויים מעשיים.
כיום מכונה ליליינטאל חלוץ התעופה המצליח הראשון בהיסטוריה. באמצעות מחקריו היסודיים על ציפורים ומשטחי אויר, הוא נמנה עם מיסדי מדע האוירודינאמיקה, והניח את היסודות למושגים שבהם משתמשים עד היום. מחקריו וטיסותיו בין השנים 1891 עד 1896 הביאו לפיתוח המצאת המטוס הממונע החל משנת 1896 ועד שטס בהצלחה לראשונה בשנת 1903.
הטיסה בדאונים דמויי כנפיים היא אחת החוויות הראשוניות המתועדות בתרבות האנושית, שכן משחר התרבות ניסה האדם לחקות את מעוף הציפורים באמצעות בניית כנפיים מעשי ידיו. האגדה במיתולוגיה היוונית על דדאלוס ואיקארוס היא עדות אחת בלבד, שכן כמעט בכל אחת מתרבויות תבל יש אגדה דומה אודות בני אדם שניסו לחקות את מעוף הציפורים, באמצעות קשירת כנפיים לגבם ונפנופם בכוח הזרועות. יתכן כי דמויות המלאכים בעלי הכנף הם עדות דתית לכך. האגדה על דדאלוס ואיקארוס ממחישה עד כמה גדול היה הפער בין הרצון ליכולת. כוח השרירים הנדרש לצורך מעוף הציפור הוא עצום ביחס לכוח שרירי הזרועות. בנוסף, כנף הציפור היא אווירודינאמית מאד, פרי אבולוציה של עשרות מיליוני שנים שעד היום לא הצליח המדע המודרני לחקות כראוי. דוגמא בולטת לכישלון האדם בתחום זה היא ניסיונותיו של ליאונרדו דה וינצ'י במאה ה-16. ליאונרדו עסק רבות ברישום מבנה כנפי הציפורים וחקר את תנועתן בזרמי האויר. בהמשך הוא שירטט דגמי דאונים המבוססים בעיקר על חיקוי תנועת כנפי הציפורים, ויתכן שאף בנה חלק מהן. אך מניתוח תוכניותיו מסתבר שלא היה להם כל סיכוי להמריא.
לכן יש חשיבות עצומה למפעלו של ליליינטאל, היהודי בן החייט מהעיירה שבגבול גרמניה-פולין, אשר בסוף המאה ה-19 היה לאדם הראשון שהצליח לחקות חלקית את מעוף הציפור באמצעות דאייה. ליליינטאל חקר היטב את מבנה כנפי הציפורים ודרך מעופן. הוא בנה כנפיים קשיחות שאינן מתנפנפות,רתם אותן לגופו וקפץ עימן נגד כיוון הרוח מהגבעה שהקים. ליליינטאל השתמש בידע וטכנולוגיה שהיו ידועים לתרבות האנושית אלפי שנים טרם תקופתו. תצפיות מחקר במעוף הציפורים נעשו על ידי חכמי כל התרבויות העתיקות. השימוש שעשה לצורך בניית הדאונים בקורות עץ ובד משי קלים וחזקים גם היה נפוץ בעולם העתיק. ובכל זאת, לא נמצא בעולם העתיק, בימי הביניים או בתקופה המודרנית, הגאון אשר תכנן וביצע מה שליליינטאל עשה.
האגדה על דדאלוס ואיקארוס היא משל שימושי ונפוץ בקרב חוקרי היסטורית התעופה, שמתאר את הקורבנות הרבים שהתפתחות התעופה תבעה, מראשיתה ועד לימינו. ליליינטאל ידוע במספר אמרות כנף שחיבר. האחת היא: 'לתכנן מטוס זה מאומה, לבנות אותו זה משהו, אך להטיס אותו זה הכל'. אימרה חשובה שניה שלו היא אודות הסיכונים בטיסה: 'נדרשת הקרבה'. הגרמנים הלאומנים השתמשו באימרה זאת שוב ושוב כדי להבליט את הישגי התעופה הגרמנית דרך הנצחת זכר הקורבנות שתבעה, במלחמה ובשלום כאחד, במהלך מסע הצלב לעבר השמיים שהם ערכו בהשראת ניטשה.
הביוגראפיה של אוטו ליליינטאל כרוכה בזאת של אחיו גוסטאב ליליינטאל [1849-1933]. שני האחים עבדו יחד במהלך כל חייהם, על מיזמים טכניים, חברתיים ותרבותיים שונים בנוסף לתעופה, שהם בעלי חשיבות רבה עד ימינו אלה. במהלך חייו, בהתבסס על הגלשנים האמינים שבנה, ניסה אוטו להוסיף להם את אפשרות נפנוף הכנפיים באמצעות מנוע קטן ויעיל שפיתח. התוצאות לא היו מעודדות, אך גוסטאב המשיך בהם באינטנסיביות עד שנות השלושים של המאה העשרים ובנה מטוס גדול מנופף כנפיים שלא הצליח להמריא מעולם, גם לאחר שהמטוס בעל הכנף הקבועה והמדחף הפך זה מכבר לשליט היחיד בשחקים. טעותם היתה טעות נפוצה מאד, כי לא זאת בלבד שתנועת כנפי הציפור לא נחשבה כמרכיב חיוני ליצירת עילוי בטיסה, אלא שניפנוף הכנפיים נתפש כמרכיב חיוני בכל מעוף, ממש כמו עלי העצים. 'מעוף הרעיונות' אינו דימוי ואלגוריה שחוקים אלא תנועת ציפורים מופשטת לאמיתה. שינוי הצורה של הכנף באויר הוא למעשה המנוע הסמוי של כל רוחנו האנושית.

עוד אישיות יהודית שהביעה חרדה מהתגברות על כוח המשיכה באורח לא טבעי לחלוטין הייתה תיאודור הרצל. בשנת 1896 הרצל כתב סיפור בשם 'ספינת אוויר' על אדם שהמציא מטוס, אחד החלומות הגדולים ביותר של תקופתו, אבל הורס אותה במו ידיו בגלל הבנתו שהמצאה זו עלולה לשמש בעתיד ככלי נשק הרסני במלחמות. תחזית זו הייתה מקורית בתקופתו של הרצל, שכן הרוב המכריע של האנושות חשב אז על המטוסים ככלי שיביא שלום לכל העולם. יתכן כי תחזית זו הייתה גם בשורש הציונות של הרצל. הרצל כתב בשנת 1896: "כדור הארץ מרחף באוויר. אולי באופן דומה אני יכול למצוא ולייצב את המדינה היהודית ללא תמיכה מוצקה. הסוד טמון בתנועה. אני מאמין שכלי הטיס היעיל באמת יהיה חייב איכשהו להיות מומצא על פי עיקרון זה".
אנחנו יכולים ללמוד, באורח פיוטי, על ההשפעה העצומה של כנפיהם המתנפנפות של הציפורים על החשיבה האנושית גם מתורת היחסות של אלברט איינשטיין: משק כנפי הציפורים שמאפשר להן את היכולת להתגבר על כוח המשיכה עשוי להיות מתואר במונחיו של איינשטיין כמו: "אנרגיה שמושקעת בתנועה מתמדת, מהירה ואינסופית ליצירת תגובת שרשרת".
גם זיגמונד פרויד הושפע, ככל הנראה, מאוטו ליליינטל במחקריו אודות המיניות האנושית ותסביך אדיפוס בפרט. מעוף וחושניות כרוכים יחד במציאות של החלומות ומבחינה זו ליליינטל היה בבירור דמות פאלית מובהקת.
המחקרים הרציניים ביותר על אישיותו של אדולף היטלר טוענים כי הוא סבל מתסביכי התפתחות פסיכולוגיים. אין ספק, לאור העובדות ההיסטוריות, כי היטלר השליך מבעיותיו האישיות לפוליטיקה של גרמניה המודרנית. הוא חשב, כנראה, כי חלוצי התעופה היהודים הם הגורם לחלק מבעיות אלה, לאחר המצאת המטוס על ידי האחים רייט ותבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, ולכן היהודים הם סיבה לגיטימית לאנטישמיות.

האחים רייט הצהירו כי ליליינטל היה דמות בעלת השפעה בדרכם לעיצוב המהפכני של המטוס עם כנפיים קבועות, אם כי ההמצאה שלהם הייתה קפיצת מדרגה גדולה ופריצת דרך מדעית וטכנולוגית מאד בלתי שגרתית. הם הגיעו לגרמניה בשנת 1909, כחלק מסיבוב הופעות באירופה שעורר עניין עצום והפך אותם לאנשים המפורסמים ביותר בעולם. האירופים, בניגוד לאמריקנים שדחו בהתחלה את המצאת המטוס, אימצו במהירות את ההמצאה החדשה בגלל ההתעניינות הכללית שלהם בתחום התעופה. התעניינות זאת היתה במידה רבה הודות לאוטו ליליינטל ולדויד שוורץ ממציא ספינת האוויר, שרעיון המנוע לספינות האוויר שבנה תרם גם הוא בוודאי לאחים רייט.

ההמצאה של מטוסי כנף קבועה עם מדחף היא ציון דרך תרבותית משמעותי, שבא לידי ביטוי במעבר מעידן הרומנטיקה לעידן המודרניזם. הפוטוריזם היה תנועה אמנותית וחברתית, שהחלה באיטליה בתחילת המאה ה-20 וממשיכה עד היום. הפוטוריזם היה בעיקר איטלקי, אבל היו תנועות מקבילות גם ברוסיה, באנגליה ובמדינות רבות אחרות. הפוטוריזם פנה לרגשותיו של האדם המודרני והחוויות שלו מהייצור ההמוני, התקשורת, ומערכות התחבורה המתקדמות, מהמטוס לטלפון, מהקולנוע למזון מהיר. כל אלה הם הביטויים של המודרניות ששינו בהכרח את התפיסה של כל חיי היום יום, ולכן משנים את אופני ביטויהם של המשורר והצייר. המצאת המטוס יצרה תגובת שרשרת: התעופה הייתה הנושא החשוב ביותר עבור האמנים הפוטוריסטים האיטלקים. הפאשיזם האיטלקי נוצר בהשראה ישירה של הפוטוריזם, והנאציזם הגרמני נוצר בהשראתו הישירה של הפאשיזם הזה. כך היה הדבר מבחינה אידיאולוגית, ומכל הבחינות הפוליטיות, חברתיות וצבאיות.

29.6.2014

מרומנטיקה למיליטריזם – חשיבות התעופה לגרמניה

במאת השנים שחלפו מסוף המאה ה-18 עד סוף המאה ה-19 התרחשו באירופה תמורות אידיאולוגיות ופוליטיות חריפות. הן מתוארות כמעבר מתקופת ההשכלה אל תקופת הרומנטיקה. תמורות אלה התרחשו במיתאם להתפתחויות הטכנולוגיות השונות ובתחום התעופה בפרט. היה זה מעבר מהמהפכה החקלאית למהפכה התעשייתית. מאלוהים המתגלה במעגלי הפיריון והצמיחה לאלוהים המתגלה מתוך המכונה. מטכנולוגית הכדור הפורח הטס בחסדי מזג האוויר אל ספינת האוויר בעלת המנועים.
הכדור הפורח, ספינת האוויר, המטוס, והטיל, היו המצאות מהפכניות שהמדע המלומד לא ניבא, אך החוש הטכני המעשי האנושי יצר. במהלך המאה ה-19 חרצו הכדורים הפורחים וספינות האוויר נתיבים חדשים. האדם המריא למחוזות האל בשחקים וכבלי הארץ הותרו. גבולות ומגבלות האדם הוגדרו מחדש, ויצרו מהפכה בתפישת עולמו. הרעיונות האוניברסאליים של המהפכה הצרפתית הומרו בלאומנות קיצונית.
בתחילת המאה ה-20 התרחשו תמורות אידיאולוגיות נוספות: עם התפתחות המצאת המטוס הרומנטיקה הוחלפה במודרניזם.
התעופה, בעלת החשיבות הביטחונית הרבה, זוהתה בעידן המדינה הטוטאלית גם עם המעוף הרוחני של האדם. דבר זה אירע בדיקטטורות התעופה החילוניות של המחצית הראשונה של המאה העשרים: גרמניה, ברית-המועצות, יפן ואיטליה. התעופה בהן הפכה לאייקון דתי. היא הייתה סמל לקידמה, איחוד וניצחון לאומיים, צורה חדשה של קנאות דתית.
המודרניזם התחלף לפוסט-מודרניזם במחצית השנייה של המאה ה-20. בתקופה זאת החליף הטיל את המטוס כשליט השחקים. הטיל, הנשלט בלחיצת כפתור שיכולה להביא לחיסול האנושות, הביא את בני האדם לתפישת עולם צינית שממוקדת בעצמם.

גרמניה הייתה המדינה שפיתחה את התעופה באורח קיצוני יותר מכול. רומנטיקה, אימפריאליזם, מיליטריזם, נאציזם, ועוצמה אווירית, הם חוליות עוקבות בתהליך שהוביל אל הפיתרון הסופי. מנהיגיה הבולטים של התנועה הנאצית היו טייסים צעירים, שביקשו ליישם שינוי טכנולוגי וחברתי במהירות רבה מידי ובאמצעים פוליטיים תקיפים. הם גדלו על ברכי הרומנטיקה הגרמנית ולא נתנו את הדעת די הצורך על הצורך בזהירות ובהתנסות איטית ומבוקרת במדיום האוויר המסוכן. הם פתחו במסע צלב לעבר השמיים.
התחבורה האווירית בגרמניה התפתחה בראשיתה כחלק בלתי נפרד מההתפתחות הטכנולוגית, בתהליך דומה לזה שהתרחש בכל מדינה מודרנית. אך בגרמניה הנאצית עבר התהליך הקצנה חריפה. התעופה, במקום להשתלב אורגאנית, הפכה לקטר המוביל את הכלכלה. התפתחותה ועצמאותה של כל מדינה, בשלום ובמלחמה, תלויים ישירות באמצעי התחבורה שלרשותה. במקרה של גרמניה, המטוס כאמצעי תחבורה חשוב עוד יותר. גרמניה היא מדינה שמבודדת על ידי מכשולים טבעיים: האלפים בדרום, הים הבלטי והים הצפוני בצפון, ונהר הריין במערב. זאת מדינה יבשתית בעיקרה, בעלת צי קטן. כתוצאה מכך גם הקולוניות שלה היו קטנות. המטוס היה אמצעי התחבורה והמלחמה האידיאלי למדינה מבודדת אך מתקדמת.

המטוס הומצא בארצות הברית, ויובא לגרמניה כחידוש טכנולוגי בתחילת המאה העשרים. קשה מאד כיום לדמיין כמה מהפכנית היתה ההמצאה. גרמניה היתה אז בתחילת תהליך התיעוש המהיר שלה, והמטוס יצר תמריץ עז לאימוץ ופיתוח טכנולוגיות חדשות. דוגמא דומה היא יפן, שבין שתי מלחמות העולם עסקה בתיעוש מהיר, בו הפכה מיצרנית מוצרי חיקוי זולים ליצרנית מוצרים יוקרתיים מקוריים. המטוס השתלב במגמה זאת ויפן הפכה ליצרנית מטוסים חשובה ביותר.

גרמניה הפסידה במלחמת העולם הראשונה, אך לגרמנים היה נדמה כי 'תקעו להם סכין בגב'. הסיבה העיקרית לכך היתה תחושתם כי במערכה האווירית היוקרתית הם ניצחו, או היו קרובים לנצח. היו להם מטוסים וטייסים טובים יותר מאשר לצרפת, אנגליה וארצות הברית. להק מטוסי 'הקרקס המעופף' זכה להצלחה ופופולאריות עצומה בציבור. דוגמא להצלחת הגרמנים בקרבות האוויר היא הקרב על נהר המארן, ליד העיר פאריס, בסוף המלחמה. הודות למטוס קרב מדגם חדש, ה'אלבטרוס', הצליחו הגרמנים לחצות את קווי החזית, ורק תגבורת אמריקנית מנעה מהם את הניצחון המכריע.
מלחמת העולם הראשונה שינתה את הפוליטיקה העולמית. הקיסרויות הגרמנית, האוסטרית, הרוסית והעותומאנית התמוטטו, והמדינות המודרניות הטוטאליות קמו במקומן. המטוס שינה את פני המלחמה. התעופה הפכה להיות גורם מפתח בעוצמתה של כל מדינה.
חוזה ורסאיי אסר על הגרמנים לבנות מטוסים, והם חשו כי נשללת מהן האפשרות להגן על עצמם ולהתפתח. במסווה של מועדוני דאייה אזרחים, שהיו למעשה בתי ספר טיס צבאיים, המשיכו הגרמנים בפיתוח חיל האוויר. מטוסי התחבורה האווירית האזרחית הגרמנית היו למעשה אבות טיפוס של מטוסים צבאיים, שיצורם היה בכמויות הרבה יותר גדולות מאשר הותר לגרמנים. התהליך המשיך והתעצם עד לביטולו החד צדדי של חוזה ורסאיי, לאחר עליית הנאצים לשלטון. המעצמות עברו על כך לסדר היום כי האובססיה של הנאצים לתעופה נתפשה כשאיפה לגיטימית של מדינה להתפתח ולהגן על עצמה.
בשליש הראשון של המאה העשרים נחשבה עדיין ספינת האוויר ככלי התחבורה האווירי היעיל והבטוח ביותר, שאיפשר טיסה נוחה לטווח ארוך ונשיאת מטענים כבדים. היא היתה הקלף העיקרי הגרמני בשחקים. הם בפיתוחה התחילו עוד בסוף המאה התשע עשרה, והצפלין הגרמני הפך למותג המוביל בעולם בתחום זה. המטוס נחשב באותה עת כקטן ובלתי אמין מדי. אך בגרמניה הנאצית עקבו בעניין רב אחרי כיבוש אתיופיה בידי איטליה בשנות ה-1930, שהתבצע במידה רבה באמצעות כוח אווירי.
השאלה: 'מטוסים או ספינות אוויר'? היתה בראש הויכוח הציבורי בשנות השלושים של המאה העשרים. ארצות הברית, בריטניה וצרפת העדיפו את המטוס. גרמניה התמידה בדבקותה בספינת האוויר, ואף פתחה את קו הנוסעים היוקרתי בין גרמניה לארצות הברית. התפוצצותה של ספינת האוויר 'הינדנבורג' בניו יורק ב-6 למאי 1937, רגע לפני הנחיתה, היה נקודת מפנה בהתפתחות התעופה בכלל, ובגרמניה הנאצית בלבד. גרמניה זנחה תחום זה והתמקדה ביצור מטוסים, במרוץ חימוש מטורף, כשעליה להדביק פער עצום.
הכלכלה הגרמנית לאחר מלחמת העולם הראשונה היתה במצב קשה ביותר. בזמן רפובליקת וויימאר היתה האינפלציה כה גדולה, עד שבני האדם קיבלו את המשכורת בשטרות כסף כה רבים, שהצטרכו לקחת אותם בסלים. מיד לאחר מכן רצו לקנות מוצרי יסוד. כלכלת סחר החליפין פרחה. הנאצים עלו לשלטון על מצע פוליטי של שחרור העם הגרמני מהמצוקה הכלכלית. המטרה הראשונה של המשטר הנאצי היתה שיפור המצב הכלכלי. ההתחלה היתה בעבודות ציבורית, כמו בניית אוטוסטראדות. אך הנאצים היו זקוקים לתעשייה מתקדמת כדי לדחוף את הכלכלה קדימה באמת. התעופה היא גורם זהה ועולה בחשיבותו על הרכבות והספינות, בפיתוח מרחב המחיה, שהיה הרעיון המרכזי בפוליטיקה הנאצית, יחד עם תורת הגזע. האימפריאליזם הבריטי התפתח בעיקבות המצאת ספינת הקיטור, והנאצים חשבו על התפתחות ספינת האוויר והמטוס בהקשר דומה. המושג 'מרחב מחיה' חופף למעשה לקולוניאליזם ואימפריאליזם.
התעופה סיפקה לנאצים את כושר הדמיון הדרוש לפיתוח תוכניותיהם השטניות. הוגי דעות ופוליטיקאים שקישרו בין הצורך המטריאלי לצורך הרוחני, עיבדו את התנועה כלפי השחקים לשיטת פעולה, וסיפקו לעם הגרמני המיליטריסטי את התודעה החיונית למימוש הפקודות שקיבל. ביניהם היו פרידריך ניטשה, אוסוואלד ספרנגלר וקרל האושופר. הם פיתחו את תיאורית הסופרמן הגרמני, השולט בעולם מהאוויר בכוח, ומפתח את מרחב המחיה שלו. הוגים אלה דחפו להקמתה של חברה דיקטטורית המבוססת על 'תסביך נפוליון'. יש מימד אנכי מובהק לתסביך זה. הוא מתפתח באנשים החשים חסרי אונים מול העולם המאיים עליהם, וכתוצאה מכך מפתחים אגרסיביות חברתית, המתבטאת בשאיפה עמוקה לשליטה ולדיכוי הזולת

הם הפרו בגלוי את חוזה ורסאיי, והתעשייה האווירית הפכה למפתח לפיתוח הכלכלה הגרמנית. בין השנים 1933-1939 מספר העובדים בתעשייה זאת בגרמניה צמח משלושת אלפים בלבד לשני מיליון איש! נתון מדהים זה בלבד מספיק כדי להוכיח את הטענה על הקשר בין השואה לתעופה.
באותה תקופה שרר ברחבי העולם השפל הכלכלי הגדול. התעשייה הנאצית הלאומית סיפקה מקומות עבודה יזומים ונראתה כפתרון מעולה למשבר. אך מרוץ החימוש הטכנולוגי עשוי להוציא כל מדינה, משווי המשקל הכלכלי. בגרמניה התרחשה יציאה מהאיזון הכלכלי. הנאצים פיתחו עוצמה אווירית מוגזמת יחסית למשאביהם הכלכלים. בסופו של דבר הביא התהליך לחרחור מלחמת העולם השנייה.

אדולף היטלר, הדיקטטור, היה התגלמותה הפיזית של גרמניה. הוא היה חולה במחלת עגבת הגורמת להתרחבות יתר של שרירי הלב העליונים, והתמכר לאמפטמין. האמפטמין תרם רבות לתפקודו, אך יצר גם אופטימיות שלא במקומה. אופטימיות זאת הוא הצדיק בפני עצמו באמצעות המלחמה והשליטה באויר.

חיל האוויר הגרמני חלש על הפוליטיקה העולמית, וזכה עבור היטלר במלחמותיו הפוליטיות בסוף שנות השלושים של המאה העשרים.
ההצלחה המשמעותית הבינלאומית הראשונה של הנאצים היה הוצאת הצבא הצרפתי מחבל הריין ב-7 למרץ 1936 . הניצחון נזקף לזכות מפקד הלופטוואפה הרמן גרינג, אשר הטיס את מטוסיו שוב ושוב מעל הכוחות הצרפתיים, וכך גרם להם לפחד ולנסיגה מבלי שנורתה ירייה אחת.
מלחמת האזרחים בספרד היתה עבור גרמניה הנאצית ההזדמנות לנסות את חיל האוויר החדש שלה, שהפך לליבת תפישת הביטחון הלאומי שלה. מטוסי הלופטוואפה ודוקטרינת הלחימה שלו הגיעו לתוצאות טובות, אשר שופרו שוב ושוב. הביטחון העצמי הגרמני עלה פלאים.
מלחמת האזרחים בספרד היא האירוע המרכזי בפוליטיקה העולמית לפני מלחמת העולם השנייה, ובליבו עומדת המערכה האווירית הגרמנית נגד ריכוזי אוכלוסיה אזרחיים. הציור המפורסם 'גרניקה' של פיקאסו, מתאר את סבל האזרחים בכפר קטן כתוצאה מהפצצה אווירית נאצית ב-26 לאפריל 1937.
לאחר המלחמה בספרד, באו סיפוח חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה באוקטובר 1937 וסיפוח אוסטריה ב-1938. האיום בלבד בהפעלת העוצמה האוירית הנאצית הספיק למדינות אלה ולעולם כולו. לאחריהן באו הטענות נגד ההתנכלות למעוט הגרמני ב'פרוזדור דאנציג', שהובילו לפתיחת המלחמה נגד פולין.

ארבע דמויות מרכזיות בשלטון הנאצי שהיו טייסי קרב בהכשרתם היו גם הדומיננטיות ביוזמה ובביצוע של הפיתרון הסופי.
שני סגניו של היטלר, שהיו שותפיו לדרך מראשיתה, היו טייסים מקצועיים מצטיינים, אשר כישוריהם בתחום זה היוו את המנוף המרכזי לקידומם האישי, ולקידום המפלגה הנאצית.
הרמן גרינג, המשנה להיטלר והדמות הפופולארית ביתר בגרמניה, היה מפקד טייסת 'הקירקס המעופף' בסוף מלחמת העולם הראשונה. הוא סימל את עלית חשיבות ענף התעופה בצבא, ואת תקוותה של גרמניה הנאצית להנביט את זרע ההצלחה האווירית במלחמה זאת ולהפכה לשתיל שממנו תצמח גרמניה החדשה. גרינג הקים את הלופטוואפה, ואת התעשייה האווירית הגרמנית, שהפכו לביטויי הכוח המרכזיים בגרמניה הנאצית.
רודולף הס, סגנו השני של היטלר, הצטיין בטיסות יחיד נועזות. הוא נותר טיס פעיל לאחר מלחמת העולם הראשונה, וביצע טיסות ראווה עבור המפלגה הנאצית, שזיכו אותה באהדת ההמונים. לאחר טיסתו המפורסמת של צ'רלס לינדברג מניו-יורק לפאריס, אף ניסה לארגן טיסת בכורה לכיוון ההפוך. בסופו של דבר ערק במטוסו לאנגליה במאי 1941.
גרינג והס היו פעילים מרכזיים בחקיקת חוקי תורת הגזע ואכיפתם, ובשרשרת מהלכים שהובילה לפיתרון הסופי.
חבר נוסף לטייסת, ארתור גרייזר, היה מהדמויות הבולטות במפלגה הנאצית ובמינהל הרייך השלישי. כראש העיר הנאצי של עיר הנמל הפולנית דאנציג הוא תרם מאד לחרחור המלחמה. במהלך המלחמה היה מושל חבל לודז', והפך אותו למודל לאכיפת הפיתרון הסופי בשיתוף פעולה הדוק עם ריינהארד היידריך.
ריינהארד היידריך היה טייס קרב, אשר שילב בין קריירת הטייס אותה התחיל בגיל מאוחר להיותו גנרל בכיר באס-אס, כמישנה להימלר ושווה לו בדרגתו הביצועית. תפקידו החשוב ביותר היה מפקד המשטרה החשאית הנאצית האימתנית - הגסטאפו, שהחזיק בסודותיהם האישיים של כל אזרחי גרמניה. במקביל הוא התמנה גם למושל האכזרי של חבלי צ'כוסלובקיה שסופחו לרייך תוך שהוא הופך אותה ל'מדינת עבדים'. הוא היה המתכנן והמפקד הישיר של מבצע 'הפיתרון הסופי'. הוא נע באמצעות מטוס קל שהטיס על בסיסי יומי בין ברלין, פראג, מחנות ההשמדה וחזיתות המלחמה. בחזית הטיס מטוסי קרב. הוא נתפש כיורש הכמעט וודאי של היטלר וגרינג, וההתנקשות בחייו גרמה להחלטתם על 'מבצע ריינהארד' שבו הושמדה יהדות פולין.
סביבם חגו ופעלו דמויות כמו היינריך הימלר מפקד האס-אס שעיצב את המיסטיקה הנאצית ברוח חווית המעוף ובמקבל השתלט בהדרגה על חלקים חיוניים בכוח האווירי, יוזף גבלס שר התעמולה שהיה זקוק לגיבורי וחידושי עולם התעופה לצורך ליבוי מתמיד של אש ההסתה באמצעות סרטי הקולנוע הרבים שהפיק, ואלברט ספיר שר החימוש שהקדיש את מירב המשאבים לפיתוח תעשיית התעופה המגוונת.

16.6.2014

היסטוריון התעופה ריצ'ארד הליון


רי'צ'ארד הליון הוא מחשובי ההיסטוריונים של התעופה בימינו, וממקימי מוזיאון התעופה והחלל בוושינגטון, שהוא המוזיאון בעל מספר המבקרים הרב ביותר בעולם. הליון חיבר ספרים רבים, שאחד החשובים בהם הוא TAKING FLIGHT [בעברית 'לקחת טיסה'], שעוסק בהתפתחות התעופה משחר האנושות ועד ימינו אלה. הליון הוא בין ההיסטוריונים המעטים שמייחסים להמצאת המטוס חשיבות רבה במיוחד, וקובע שהמטוס שינה לחלוטין את פני המציאות.

אך גם הליון אינו מייחס להתפתחות התעופה את אותה חשיבות שמוענקת לה בספר 'שואה ותעופה', כגורם המשפיע ביותר בעיצוב ההיסטוריה המודרנית. הסיבה לכך, בין היתר, היא שהליון אינו משתמש במושגים 'מודעות אוירית' ו'תודעה אוירית'.

מרכזי במסגרת הגישה החוקרת את המטוס כתופעה מקיפה הוא העיסוק במושגים 'מודעות אוירית' ו'תודעה אוירית'.
המושג 'מודעות אוירית' נוצר על ידי חוקרים כדי להסביר את ההתלהבות הראשונית של האומה האמריקנית מהמכונה המעופפת. בעיקבות זאת התחילו היסטוריונים להשתמש במושג כדי לתאר את התעניינותה של אומה, קבוצה או יחיד, בכל קשור לתעופה. המונח מתייחס במקור להתלהבות מהטיסה במכונות מעופפות, אך השימוש בו מתייחס גם לכל המסורות והסמלים שמרכיבים את הגישה לנושא, וגם את העיסוק המעשי המגוון בו.
המושג 'תודעה אוירית' משמעותו שימוש מושכל במודעות האוירית ליצירת תפישת עולם מלאה. במילים אחרות, זאת תרבות ייחודית שמיוסדת על מושגי התעופה.

הליון אינו משתמש כתוצאה מכך במושג 'דיקטטורה תעופתית'. במחצית הראשונה של המאה העשרים קמו בעולם ארבע דיקטטורות תעופתיות: גרמניה הנאצית, איטליה הפאשיסטית, ברית המועצות, ויפאן האימפריאלית. במדינות אלה המטוס היה ליותר מאשר סתם מכונה מעופפת. לעומת מדינאי מעצמות המערב אשר ראו במטוס מרכיב טכנולוגי מרכזי ומדד לקידמה בלבד, ייחסו בדיקטטורות של התעופה למטוס גם סגולות סימבוליות של מבשר הגאווה הלאומית.

היסטוריון תעופה נוסף, פיטר פריטשה, מחבר הספר 'גרמניה - אומה של טייסים', שקטעים ממנו הם בסיס לפרקים אחדים ב'שואה ותעופה', עוסק בהתפתחות התודעה האוירית בגרמניה טרם ובראשית עליית הנאצים לשלטון. גם הוא רואה בתעופה תופעה חשובה מאד, אך משנית ביחס למכלול הגורמים החברתיים שעיצבו את ההיסטוריה במאה ה-20. יתכן כי הספר היה מבחינתו ניסיון אינטלקטואלי נועז מידי, והוא זנח אותו ככל שהתקדם בקריירה האקדמית.

לפריטשה חסר השימוש במושגי 'פסיכולוגית הנסיקה' שפיתח הפילוסוף גסטון בשלארד. התופעה האוירית מספקת קוים מנחים כלליים וחשובים שהם עקרונות יסוד פסיכולוגיים. חוויות הגובה, העילוי, עומק, שקיעה, והנפילה הן החוויות שמסכמות את נפש האדם מעל לכול. דבר אינו מסביר אותן, והן מסבירות הכול. ביתר פשטות, אם האדם רוצה לחיותן, להרגישן, ומעל לכל להשוותן, הוא מבין שיש להן איכות ראשונית והן טבעיות יותר מכל האחרות.

ריצ'ארד הליון עוסק בחלק הראשון בסיפרו בחלום התעופה שקיים משחר האנושות, כתהליך של הזדככות רוחנית ומדעית. הוא מתאר את אגדות אלי המעוף בתרבויות הקדומות, את השפעת הציפורים על התרבויות היוונית והרומית, את תודעת המעוף הרוחני בראשית הנצרות והאיסלאם, ואת התעקשותם של יחידים בימי הביניים על התנסויות בתעופה ממשית באמצעים דלים. משם הוא עובר אל ראשית הזמן החדש, כאשר המצאת אבק השריפה גרמה גם להתפתחות השימוש הצבאי ברקטות, והוא מסיים בתיאור הקונפליקטים המדעיים בראשית עידן המהפכה התעשייתית לגבי הדרך הנכונה שבאמצעותה אפשר להביא את האדם למרומים.

החלק השני בסיפרו מוקדש להמצאת הכדור הפורח וספינת האוויר. פרק חשוב עוסק ב'השנה המופלאה', שנת 1783 שבה הומצא הכדור הפורח. באותה שנה ריחפו לראשונה ובאותה עיר – פאריז, כדורים פורחים שנסקו באמצעות אויר חם ובאמצעות מימן, בתחרות שדמתה מאד ל'מירוץ לחלל' בימינו. לכל אחת מההמצאות היו יתרונות וחסרונות, ושתיהן יחד שינו לעד את פני החברה. הליון מתאר את השפעת המצאת הכדור הפורח על האופנה בפאריז, אך הוא אינו מקשר את הכדור הפורח למהפכה הצרפתית שהתחילה בשנת 1789, וכוננה את אחד התהליכים החשובים ביותר בהיסטוריה האנושית כיוון שבישרה את עידן המדינה הדמוקרטית המודרנית. 'פסיכולוגית הנסיקה' של גסטון בשלארד מסבירה היטב כיצד המצאה טכנולוגית בודדת היתה מסוגלת להשפיע באורח כה משמעותי על החברה הצרפתית והעולם כולו.

הליון מסיים את סיפרו, שעוסק ברובו בהתפתחות המטוס בתחילת המאה העשרים עם חלק מרכזי שמוקדש לאחים רייט, באפילוג אודות אירועי 11 לספטמבר 2001, שבהם התרסקו על בניינים מרכזיים בארצות הברית מספר מטוסי נוסעים שמחבלים השתלטו עליהם. הנזק הרב והקלות היחסית שבה הצליחו המחבלים לפעול הביאו להחמרה בתקנות הביטחון, ולירידה זמנית במספר הנוסעים במטוסים. מראה המטוס המרהיב בשחקים הפך לפתע למעורר חרדה.

אירועי ה-11 לספטמבר 2001 הם המשך ישיר של תפישת העולם הנאצית. חשש דומה עמד בראש סדר היום הציבורי גם טרם מלחמת העולם השנייה. סטנלי בולדווין, ראש ממשלת בריטניה בתחילת שנות ה-1930 אמר כי על האדם ברחוב להבין כי אין מקום שאליו המפציץ האסטרטגי אינו מסוגל להגיע, מוטב היה לו המטוס כלל לא היה מומצא, וכי כעת חובה לשלב אותו במערכת הערכים הדתית.

הליון קובע כי כמו כל המצאה טכנולוגית, השאלה אם המטוס הוא 'טוב או רע' תלויה במי שמשתמשים בו, וסוקר בקצרה תקופות נוספות במאה ה-20 שבהם המטוס תואר כמבשר אחדות אנושית מצד אחד, אך שימש ככלי נשק הרסני במלחמות. הוא מתמקד בגרמניה הנאצית, ומצטט את השורות האחרונות מיומנו עב הכרס של יוזף גבלס, שנכתבו בבונקר של היטלר בברלין זמן קצר לפני שהתאבד, בהן כתב כי הנושא שחזר שוב ושוב בשיחותיו האחרונות עם היטלר היה חוסר הישע אל מול העליונות האווירית של בעלות הברית, שהמפציצים שלהן הפציצו בלי הפסקה את אדמת גרמניה.

הליון, כמו יתר היסטוריוני התעופה, אינו מתיחס כמעט בסיפרו המקיף לתרומתה הרבה של גרמניה הנאצית להתפתחות התעופה המודרנית. הישגי התעופה היו עמוד התווך של משטר זה אך הם סתרו את כל מעשי הרשע שלו. בנוסף, יתכן והליון מעונין להדגיש את תרומת מולדתו להתפתחות התעופה. התהליך שנרקם על ידי הצמרת הפוליטית הנאצית אשר שילב בין בניית המטוסים המשוכללים ביותר בעולם לבין בניית מנגנון רצח העמים שהם ביצעו מתואר בפרוטרוט בספר 'שואה ותעופה' בלבד. היה זה תהליך של ניסוי וטעיה אידיאולוגי וטכנולוגי משולב, שבו ככל שהתעצמה תחושת העליונות האוירית הנאצית התגבר אצלם גם הצורך בהשמדת היהודים. 

הדיון בנושא מעורר שאלות מוסריות אשר אנשי האקדמיה מתחמקים מהם במחקריהם. ההיבט המוסרי אשר מתחולל כמו מעצמו הוא שמאפשר לספר 'שואה ותעופה' להיות מחקר ומרפא לנפש כאחד. זאת בניגוד לחקר השואה המקובל במימסד האקדמי, אשר מתמקד בהסברים קונבנציונליים לגביה והיא מבחינתו עדיין בגדר 'חור שחור'. התעופה היא אבן היסוד של ביטחון מדינת ישראל, והשבר החברתי שנוצר כתוצאה מכך הוא עמוק. זכר השואה  לוקה בחסר. 

כותב שורות אלה גדל כנער בשנות ה-1960 וחווה את שבר מלחמת יום הכיפורים. אלה יצרו אצלו את הגרוי לתפנית המחשבתית שהביאה לכתיבת 'שואה ותעופה' על גבי המסד של זכרונות הוריו ניצולי השואה אותם זכה להקליט ולערוך. זאת בתהליך רב שנים, תוך שהוא צופה בהתעוררות ההתעניינות הציבורית בנושא השואה ככל שהתברר הפער בין חיי היומיום הפוסט-מודרניים לבין שאלות ההיסטוריה והעתיד. 

המשברים הבינלאומיים הרבים שאירעו בעיקבות קפיצות דרך משמעותיות בהתפתחות התעופה במאה ה-20 מעוררים את השאלה מה יהיו פני התעופה בעתיד הנראה לעין. אפשר לחזות בארבעה כיוונים שונים של התפתחות, שכל אחד מהם מאציל על משנהו:
א. החלל הוא תחום שזוכה למירב תשומת הלב הציבורית, ואליו יגיעו בני האדם בהדרגה למקומות רחוקים ומשמעותיים יותר, באמצעות טילים רבי עוצמה וחלליות גדולות, בלתי מאוישות ברובן.
ב. התעופה האוטומטית, באמצעות מזל''טים ואמצעי הנחייה משוכללים, תייתר את מקומו של האדם בשממה השמיימית. המזל''ט תופש במהירות רבה את מקומו של כלי הטיס הצבאי המאויש, בתהליך שהוא בעל השפעה רבה גם על התעופה האזרחית.
ג. התעופה האישית, שבמסגרתה לכל אדם יהיה כלי טיס משלו, תגדל מאד בהיקפה. ניצנים חשובים נמצאים בתעופה הספורטיבית לסוגיה, שהפכה זולה וזמינה לכל אדם. אך את הדחיפה החשובה יביאו אמצעי הנעה והנחייה מתקדמים, שיפתרו את סוגיות הטווח, הניווט והנחיתה שהם כה בעייתיים במציאות התלת מימדית.
ד. התעופה החסכונית באמצעות ריחוף קרקע, שמנצלת את כרית האוויר שנוצרת בין כנפי המטוס לקרקע בטיסה בגובה מטרים ספורים, תתפוש את מקום הספינות בקווי ספנות מסורתיים ותביא לפיתוח מרחבי הימים והחופים.


מתוך הספר:
 מאת: אבינועם עמיזן
 התפתחות התעופה בגרמניה כגורם מרכזי להשמדת יהודי אירופה
 מחקר פיוטי ומרפא