פרשות מטות-מסעי וספירת השורש

ספר במדבר עוסקות בספירות של גוף האדם מהעליונה ועד לתחתונה. כל פרשה מתארת את אחת הספירות:
פרשת במדבר היא פרשת הפתיחה. פרשת נשא עוסקת בספירת הכתר. פרשת בהעלותך עוסקת במוח התבוני. פרשת שלח לך עוסקת בחושים. פרשת קורח עוסקת בפה והצוואר. פרשת חוקת עוסקת במערכת הלב-ריאות. פרשת בלק עוסקת במערכת העיכול. פרשת פינחס עוסקת במערכת הרבייה. לאחר מכן מגיעות פרשות מטות ומסעי. אלה הן שתי הפרשות האחרונות בספר במדבר, אשר חותמות בעצם את כל סיפורי התורה.

בדרך כלל קוראים את פרשת מטות ביחד עם הפרשה שלפניה, פרשת מסעי.

פרשות מטות ומסעי עוסקות בספירה התחתית ביותר בגוף האדם, שידועה בשמות: 'ספירת השורש', 'הספירה הראשונה', ו'ספירת הפחד'. היא תיקרא להלן בשם ספירת השורש.

המיקום שלה הוא איזור עצם הזנב ופי הטבעת.

לספירת השורש יש תפקיד חשוב בביטחון הקיומי שלנו ברמת ההישרדות הפיזית. מהיותה כזו, היא תהיה מושפעת מכל מצוקה הישרדותית וקיומית, למשל מלחמה.

מנגנון פיזיולוגי שמשפיע ישירות על צ'אקרת השורש הינו מנגנון 'הילחם או ברח'. באנגלית המונח השגור הוא: Fight or Flight.

זה מנגנון ראשוני שמופעל אוטומטית במצב של הישרדות.

מנגנון זה הוא בבחינת גורם מספר אחת למחלות כרוניות במערב. רובנו לא באמת במצב של הישרדות וסכנת חיים, אבל, המנגנון הנ"ל נמצא אצלנו רוב בזמן בפעולה.
אנחנו מפרשים מצבים רבים בחיינו כמצבים הישרדותיים, כך למשל המינוס בבנק, הלחץ בכבישים והתור לקופת החולים.
כל אלה גורמים לנו להיות רוב שעות היום במצב חרום.
זהו בעצם ה'לחץ' השכיח שכולנו חיים אותו.

כאשר הספירה הראשונה יוצאת מאיזון הבסיס שלנו נחלש, וכך גם הביטחון שלנו בעצם הקיום הבסיסי והראשוני.
האדם ירגיש תלוש ומרחף או להיפך: מקורקע מדי- ללא מעוף וחסר יכולת להרים את הראש מבעיות היום יום הקיומיות.


בפרשות מטות-מסעי יש לכאורה גיבוב ענינים שאינם קשורים זה אל זה.

אך כאשר עורכים את רשימת הענינים רואים מיד כי רובם ככולם קשורים לנושא מנגנון ה'הילחם או ברח' הפסיכולוגי.

להלן רשימת הענינים  בפרשות מטות-מסעי:

הנושאים בפרשת מטות:
א. פרשת נדרים: פרשה הלכתית קצרה העוסקת בדיני נדרים והפרתם.
ב. מלחמת מדין: בני ישראל יוצאים למלחמה מול מדין כדי לנקום את חטאי מדין כנגד ישראל. לאחר תיאור המלחמה מפורטת באריכות חלוקת השלל והקדשת חלק ממנו לה'. כאן בא גם הציווי על טבילת כלים והגעלתם, על מנת להכשיר אותם.
ג. פרשת בני גד ובני ראובן: בני שבט גד ובני שבט ראובן מבקשים ממשה לקבל נחלה בעבר הירדן המזרחי ולא בארץ ישראל שממערב לירדן. למרות הסתייגות ראשונית מקבל משה את בקשתם לאחר שהם מתחייבים להשתתף במלחמת כיבוש ארץ ישראל מידי עמי כנען ומצרף אליהם את חצי שבט מנשה.

הנושאים בפרשת מסעי:
א. רשימה מפורטת של התחנות בהן חנו בני ישראל במהלך המסע. הרשימה בנויה לפי התבנית "וייסעו מ... ויחנו ב...", ויש קהילות שבהן קוראים אותה במנגינה מיוחדת.
ב. ציוויים לקראת הכניסה לארץ:
ג. ציווי על השמדת עבודת האלילים בארץ ישראל
ד. תיאור גבולות הארץ
ה. מינוי נשיאים לשבטים
ו. הכנת ערי מקלט וערים ללוויים, ודיני רוצח בשגגה

כאשר בוחנים את הנושא הראשון והנושא האחרון בשתי הפרשות, שהם פרשת נדרים והפרתם והכנת ערי מקלט ודיני רוצח בשגגה, רואים מיד שהם עוסקים בשחור-לבן: שכר ועונש, כוונה ושגגה, אמת ושקר.

כאשר בוחנים את הנושא השני בפרשת מטות, מלחמת מדין, רואים כי אחד הנושאים המרכזיים בסיפור זה הוא חלוקת השלל, אשר מתבצעת על פי עיקרון החצי-חצי, ממש כמו מנגנון 'הילחם או ברח'.
ככתוב: וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא וּבֵין כָּל הָעֵדָה.

על פי ההקבלה בין עיקרון ה'חצי-חצי' למנגנון 'הילחם או ברח' אפשר גם להבין לעמקותה, על חוט השערה, את פרשת בני גד, בני ראובן וחצי שבט המנשה.

פרשת פינחס ומערכת הרבייה

ספר במדבר עוסקות בספירות של גוף האדם מהעליונה ועד לתחתונה. כל פרשה מתארת את אחת הספירות:

פרשת במדבר היא פרשת הפתיחה

פרשת נשא עוסקת בספירת הכתר

פרשת בהעלותך עוסקת במוח התבוני

פרשת שלח לך עוסקת בחושים

פרשת קורח עוסקת בפה והצוואר

פרשת חוקת עוסקת במערכת הלב-ריאות

פרשת בלק עוסקת במערכת העיכול

פרשת פינחס עוסקת במערכת הרבייה

פרשת מטות עוסקת בספירת הפחד

פרשת מסעי היא פרשת הסגירה


פרשת פינחס עוסקת כאמור במערכת הרבייה. להלן סיפור מעשה פנחס:
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר. וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף.
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא.


סיפור המעשה ענינו ניאוף, והתורה מתמודדת עם הנושא לכאורה כפשוטו באמצעות הקנאות הדתית של פינחס, אך זאת ברובד החיצוני בלבד.

ברובד העמוק יותר בא הסיפור, וכמו שנראה בהמשך גם חלקים אחרים בפרשת פינחס, ללמד אותנו שאין זכות אבות נקנית מאבות לבנים סתם כך.

פינחס היה בנו של אלעזר הכהן אשר נולד לו עוד לפני שהובטח לאהרון סבו כי זרעו יזכה לכהונה. פינחס לפיכך לא היה בין אלה שזכו לכהונה. הוא זכה לה בזכות קנאותו ואמונתו.
ספר שולחן מלכים מסביר את הפסוק 'וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם':
הגמול הטוב בשביל קיום מצוה הוא מתנת חנם, וכמובן אי אפשר להורישו לבנים אחריו מכיון שאינו רכוש ממש, אבל מי שמצפה אימתי תבוא המצוה לידו ויקיימנה וניכר בו שמקיים המצוה במסירות נפש, הלא יש לו קדימה מפני מחשבתו ותשוקתו ושכרו מניע לו בדין, נמצא שהוא רכוש שלו להוריש נם לבניו אחריו.

סיפור דומה מאד בפרשה זאת הוא הסמכתו של יהושע בן נון להחליף את משה רבינו. משה רבינו רצה כי בניו הם שירשו אותו אך הקב''ה קבע כי יהושע, שלא מש ממשה מנערותו ולמד ממנו, הוא זה שיחליף אותו:
'וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר. יִפְקֹד יְהוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו'.
ספר שולחן מלכים מפרש: משה קיווה שהגיעה השעה שירשו בניו את גדולתו. א״ל הקב״ה לא כך עלה במחשבה לפני. כדאי הוא יהושע ליטול שכר שימושו שלא מש מתור האוהל וז״ש שלמה נוצר תאגה יאכל פריה.

סיפור שלישי בפרשה מלמד שגם הנחלה אינה נקנית בירושה סתם. בני ישראל סברו כי הנחלה ניתנת בירושה לבנים בלבד ובאין בנים לאדם נחלתו עוברת בירושה לגברים במשפחתו. בנות צלופחד הצדיקות לא היו זכאיות לכאורה לרשת את נחלת אביהן, אך משה קבע כי:  'אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ'.
ספר שולחן מלכים מפרש: רבע״ה המליץ על בנות צלפחד, שאין דרישתן לצורר נשמיות, לרשת נחלה, רק שיהי׳ להם הרחבת הדעת לקדושה, למען שיוכלו לעבוד את ד׳.

התורה אם כן קובעת בפרשת פינחס באופן חד משמעי כי הכהונה, הרבנות, והנחלה מגיעים למי שראויים להם בלבד, וכי לשושלת המשפחתית אין משמעות בתחומים אלה.


בחלק השני של הפרשה מובא תיאור הקרבת הקרבנות למיניהם. זה תיאור מענג חושים שתכליתו בין היתר היא לקרב את הקורא לשמחת מצוות 'פרו ורבו':
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ.
וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד. אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין. עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהוָה. וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַיהוָה. וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.


הערה: ניתן לראות את חלוקת הספירות בגוף האדם גם במפת 'צירי האנרגיה של ארץ ישראל' בצד ימין של בלוג זה.

סנקציות אישיות לחרדים שמשתמטים מגיוס בגיל 18

בלעדי גיוס חרדים יאבד צה''ל את ציביונו היהודי ויהפוך לצבא מקצועי שברובו ישרתו בני מיעוטים.

לכן יש לשלב חרדים בצבא.

יש לגייס אותם בלי תמריצים ובלי הקלות.

חוק הגיוס נועד ליצור שיוויון בנטל ואי אפשר לגייס המוני חרדים בתנאים מועדפים ביותר שיוצרים אי שיוויון מובנה.

הגיוס לצה''ל הוא בגדר פיקוח נפש ולכן יקבלו החרדים המתגייסים היתר רבני גורף לעשות דברים שמנוגדים לאמונתם כגון עבודה בשבת, עבודה עם נשים וכדומה.

ספר במדבר מתחיל בפיסקה הבאה, על פיה במפקד בני ישראל נמנים הגברים יוצאי הצבא בלבד:
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד: בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לֵאמֹר. ב שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. ג מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל--תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן.

מדוע מדגישה התורה כי במפקד יהיו 'יוצאי צבא' בלבד?

הרב נחום אליעזר רבינוביץ' מפרש זאת כך:
המנינים שנמנו ישראל מעולם לא כללו את האוכלוסיה כולה. התורה מדגישה חזור והדגש: "כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם". ובספר דברי הימים (דה"י-א ז,מ) מפורט יותר "והתיחשם בצבא המלחמה" ובמנינו של דוד "איש שולף חרב" (דה"י-א כא, ה). ומפרש הרמב"ן בפרשתנו את הפסוק בדברי הימים: "הגיד כי לא מנה החולים והחלשים והזקנים".
ביחוד מפתיע הדבר שבפרשתנו אחרי הצווי הכולל חוזרת התורה במנין כל שבט ושבט בפרט על ההוראה שנמנים רק "כל יוצא צבא". ותופעה זו אומרת דרשני. ברור שיש פה רעיון יסודי ומסר עקרוני שהתורה רוצה ללמדו, אשר על כן באות החזרות הרבות הללו.
במדרש אמרו חז"ל בהקשר לענשו של דוד, שנענש על שמנה את ישראל: "כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו; שלא לצורך חסרו, כמו בימי דוד". ויש מן המפרשים שביארו כי מנינו של דוד היה שלא לצורך כיון שכבר ניצח במלחמותיו וכבר נכבשה כל הארץ לפניו. ומעתה לא היה עוד צורך למנות את הראויים לצאת לצבא, כי אין טעם עוד למלחמה, והיה צריך לפנות לבנין המקדש. אבל במנינם של משה ואהרן היה צורך שהרי התכוננו אז לקראת הכניסה לארץ ומלחמת שבע אומות.
על כל פנים מבואר שכל עוד לא זכינו שיניח ד' לנו מכל אויבינו מסביב, יש צורך לספור את כל הראויים לצאת לצבא. ואין צריך לומר שעצם היציאה לצבא הוא צורך עליון שהרי כל קיומו של עם ישראל בארצו תלוי בזכותם של היוצאים לצבא.
לפיכך הרבה הכתוב לצוות על הדבר הזה שבהכרעה גורלית מול אויב, רק אלה שהם יוצאים לצבא באים בחשבון. ודאי גם החולים והחלשים והזקנים יש ביכולתם לתרום לעם במישורים שונים, ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, אבל בסופו של דבר רק אל היוצאים לצבא נאמר: "כי ה' ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם"

הצבא הוא כורח המציאות. הוא חוליה חיונית בחברה ועל חוסנו קמה ונופלת המדינה בה חי הציבור היהודי. אי אפשר על פי משמעות 'יוצא צבא' להיות בצבא השם בלי להיות בצבא העם. 'כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו'. 


סרבנות שירות פירושה ביזיון המדינה.

יש סנקציות אישיות שהמדינה יכולה להטיל על סרבני גיוס:

1. המדינה יכולה למנוע מסרבני גיוס להתקבל לעבודה בשירות המדינה.

2. המדינה יכולה למנוע תקציבים מסרבני גיוס.

סנקציות כלכליות כאלה יעודדו את החרדים להתגייס.

דרכם של החרדים לצה''ל סלולה והם אף חייבים להדר בשירות בו. יש קווים מקבילים רבים בין משטר ההלכה למשטר הצבא. אפשר ללמוד הרבה מהאחד לגבי השני. הדבר נעשה בצה''ל כל העת כי התנ''ך הוא מקור השראה חשוב בעבורו והוא בית יהודי. מי שעומד לצאת למלחמה באויב חייב להיות חזק באמונה הרבה יותר מאשר מי שיושב בביתו. כל מה שעל החרדים לעשות הוא לצאת בעיקבות הציבור הממלכתי-דתי שמשלב 'ספרא וסייפא'.


ערכים בויקיפדיה:
סרבנות
סרבנות בישראל

הרב שלמה גורן - צבא ומלחמה לאור ההלכה