30.8.2008

הר גריזים והר עיבל - הברכה, הקללה, וחרון האף

'והיה כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונתת את הברכה על הר גרזים, ואת הקללה על הר עיבל' [דברים י''א].

מדוע נבחרו שני הרים אלה, המשקיפים זה אל זה בשוליו המערביים של גוש הרי שומרון, לציין את שני הניגודים.

ראשית יש לציין כי 'ברכה' ו'קללה' הם הניגודים הקלאסיים שבהם מתחבטת מאז ומתמיד נפש האדם, וניתנו להם שמות רבים וביניהם, בפסיכולוגיה המודרנית, 'הרצון להצליח' מול 'הפחד מכישלון'.

כיצד מתגלם הניגוד הקלאסי בגוף האדם? בניקבי גופו הכרויים למתרחש בחוץ, ובפרט בנחיריים.

במפת דמות האדם של ארץ הקודש מופיעים הר גריזים והר עיבל בחיבור שבין רכס הכרמל-האף עם הרי שומרון-הלחי, כלומר במיקום הנחיריים.

ארץ ישראל כהשתקפות ממעוף הציפור

לא סתם נקרא שם אישתו של משה 'ציפורה'. החיבור בין 'משה' ל'ציפורה' הוא החיבור בין ה'כלל' וה'פרט' שיש בכל אחד, ושניהם משלימים לחילופין האחד את השני.

משה שקוע בהנהגה מתוך קירבה, על פי האמונה, ולכן הוא בבחינת פרט המחובר אל האלוקים ותורתו. אין לו הצורך להתנתק ולבחון עצמו שוב מרחוק.

הציפור דואה מעלינו ורואה את הכל מלמעלה בראיה הכללית של הדברים, במבט מפרספקטיבה מרוחקת שתופש בראיה מושלמת, אך אינו יורד לפרטים, ולפיכך מנותק מהנפש.

מבט זה הוא אינסופי בזמן ובמקום. הוא מתקיים כל הזמן ובכל מקום, בטלסקופ ובמיקרוסקופ, כיהלום שבו משתברים אורות.

לתמונה המרוחקת חשיבות רבה בשלבים מסוימים של התפתחות המחשבה, שכן בכוחה מתקיים יסוד השקיפות, המפתח את החשיבה הביקורתית והאובייקטיבית.

לאונרדו דה וינצ'י אמר כי אמן טוב הוא בבחינת מראת זכוכית, ובנפשו משתקפת המציאות החיצונית בלי דופי.

השקיפות, שנקראת גם 'השתקפות', תומכת ביכולת הלמידה המשותפת. כאשר הכול מבואר כהלכה, והידע אינו נמסר בבחינת 'מפה לאוזן', אבני בנין הדעת הם ישרים ומוצקים, וניתן לבנות מהם בנין רב קומות.

מושג השקיפות חשוב במיוחד בימינו, כאשר החברה האנושית אינה מנוהלת כקהילה בה כולם מכירים את זה, אלא כמוסדות ענק ממלכתיים וגלובליים, המנוהלים על ידי אנשים זרים הקובעים גורלות.

מפת דמות האדם של ארץ הקודש מיוסדת על עיקרות השקיפות. היא כולה בבחינת 'השתקפות במראה' של גוף האדם בפני הנוף, על יסוד תובנת השלמות של שניהם.

גוף האדם וארץ ישראל מוגדרים כשלמות, כל אחד בנפרד, על ידי חכמי הדורות.

השתקפות זאת של האדם בנוף מתבצעת הלכה למעשה בזכות ה'מבט ממעוף הציפור', שהוא מושג רב השראה בארץ ישראל, המרכז העולמי לנדידת עופות.

כיצד ניתן להכליל במקרא, שכולו חיבור אל האלוקים, את היסוד של התמונה המרוחקת, של ההשתקפות הזרה והמנוכרת, מבלי ליצור ניכור?

בפרשת 'ראה' מובא איזכור של ציפור טרף האסורה באכילה.

חז''ל מציינים כי כושר הראיה של ציפור זאת משובח ביותר, והיא מסוגלת לראות למרחק של מאות קילומטרים, טוב יותר מאשר כל בעל חי.

אלא שבאורח יוצא דופן, יש לציפור זאת ארבעה שמות שונים במקרא: איה, ראה, דיה, דאה.

בזכות ריבוי השמות יוצא הדופן מצליח המקרא, במקום זה בלבד, לעורר בנו את תחושת ההשתקפות.

האנשת ארץ ישראל כשלמות על ידי חז''ל

חיבת הארץ היתה גדולה בעיניו של ר' נחמן מברסלב, והוא ראה את הקשר הרוחני בין האדם לאלוהיו שמעניקה הארץ כבלתי ניתן להחלפה.
הוא כתב:
ארץ ישראל היא כלליות הקדושה שבכל הקדושות, כי שם כל עשר הקדושות. על כן נאמר על ארץ ישראל: 'תמיד עיני ה' אלקיך בה'. שם ההשגחה היא מושלמת, בחינת 'השקיפה ממעון קדשך'. זה 'שויתי ה' לנגדי תמיד', כי כשאני רוצה להשוות ולדמות עצמי להשם יתברך, אז 'לנגדי תמיד', הינו בחינת ארץ ישראל. כמו שכתוב במדרש: 'אין תמיד אלא ארץ ישראל', שנאמר: 'תמיד עיני ה' אלקיך בה'.

אצל הנצי''ב מוולוז'ין לא פסקה המסירות לארץ ישראל אף לרגע. לא יכול היה לשמוע רעות על ארץ ישראל, אפילו בזמן שלא חשד את הדובר בכוונה רעה.
אחד משליחי הישיבה שלו חזר מביקור בארץ ישראל, וסיפר חדשות מרות ממנה.
הנצי''ב האזין לדבריו שעה ארוכה, ולפתע התפרץ בגערה: 'צא מזה מרגל'.
בתגובה להסברי השליח כי הוא מדבר ממראה עיניו ודבריו אמת וצדק, טען הנצי''ב:
'המרגלים אף הם לא דברו שקר, אלא שאסור לספר בגנותה של ארץ ישראל אפילו כשהדברים הם אמת, ומי שמדבר רעות על ארץ ישראל הוא בבחינת מרגל'.