השנה היא 1965, וארה"ב שקועה עמוק בבוץ בויטנאם. משלוחי נשק זורמים בלי סוף מברית המועצות דרך תעלת סואץ לויטנאמים, ועל הדרך משאירים עודפים בסין, הודו, ומצרים, כשהם עוברים בתעלת סואץ. נאצר, מעודד מההצלחה הסובייטית, פותח בשנת 1967 חזית מול ישראל. מלחמת ששת הימים מסתיימת בנצחון ישראלי, עם נשק מערבי מול נשק סובייטי. צה"ל מגיע לתעלת סואץ, ואין יותר טוב מזה לאמריקנים. הם מעונינים שהישראלים יחסמו לכמה שיותר זמן את התעלה. הם נותנים לישראל סקייהוקים ופנטומים לצורך כך, ובתמורה מקבלים גם את זכות המתווך הבלעדית מול המצרים. קיסינג'ר מנצל את השנים האלה למשא ומתן דווקא עם ויטנאם וסין. ניכסון, דרך רוג'רס, מנסה לתקשר עם המצרים, אך ללא הצלחה. זאת כי במצרים הנרטיב שונה: סאדאת, בעקבות נאצר, מחויב לחלוטין לנרטיב הסוציאליסטי ולנשק הסובייטי. מעודד מההצלחה בויטנאם, באוקטובר 1973 הוא עושה מאמץ לחזור ולכבוש את התעלה בכל מחיר . אם התעלה תיפתח מחדש, הודו וסין יהיו שוב על הקו שעובר דרכה, ומעמדה הגיאופוליטי של מצרים יחזור לקדמותו ואף ישתפר, בזכות הגידול העצום בנפח התעבורה הימית בעידן החדש של ספינות המכולות. במלחמת יום כיפור הוא נכשל בכך, ותעלת סואץ ממשיכה להיות סגורה. קיסינג'ר מבחין כעת בהזדמנות להתקרב למצרים. אחרי ההסכם בויטנאם, אפשר מבחינתו לפתוח מחדש את תעלת סואץ, ולבקש מישראל לשלם על כך. בישראל מזהים, בשנת 1978, את ההזדמנות לשלום בכל מחיר, ומוסרים למצרים את מלוא חצי האי סיני תמורת חוזה שלום מלא.