ראשי פרקים:
מקורות העיר המודרנית
תכנית האב של העיר
התרבות העירונית
הביקורת על העיר
העיר כאורגניזם אנושי
מקורות העיר המודרנית
שלושה רבעים מאוכלוסית התבל יתגוררו בערים בתוך עשרות שנים אחדות. העיר היא נושא רחב היקף אשר קל מאד לאבד את הכיוון במסגרת העיסוק בו, אך ההאנשה היא היא עיקרון מנחה מצוין לניתוח כולל של התהליכים שמתרחשים בה. העיר היא הגנרטור המרכזי של ההאנשה עבור המין האנושי. העיר היתה תמיד מפלט של סולידריות חברתית, מקור לקירבה וליצירה, לעומת הסביבה הטבעית שמקיפה אותה, אשר נשלטת על ידי הבדידות האנושית וכוחות שאין שליטה עליהם. למרות התדמית השלילית שלה כמרכז של עוני, חולי ופשע, העולם הופך להיות עירוני ברובו, כי העיר היא פתרון למשבר הסביבתי. מראשית קיומה העיר היתה דימוי מואנש, ספונטני או מתוכנן. קיים שיתוף פעולה היסטורי בין מתכנני הערים לאנשי הרפואה למען יצירת העיר הבריאה. במהלך הדורות התפתח השימוש במודלים אנטומיים לצורך תכנון העיר. מהפכות המידע המודרניות הפכו את בני האדם למודעים יותר לעצמם ובמקביל לבעלי כלים טובים יותר להביע את עצמם. לכן אין טבעי יותר בימינו מאשר לאחד בין המראות והמידע אודות הגוף האנושי עם המראות והמידע אודות העיר באמצעות מפות מואנשות חדשות. המפות המואנשות העירוניות, חדשות וישנות כאחד, מציעות השתקפות של זהות אישית וקולקטיבית של גוף האדם במרקם העירוני בצורה הישירה ביותר. בני האדם שחיים בעיר צמאים להאנשות אלה גם לצורך טיפוח הקשר החברתי. בעתיד החיבור בין האדם למערכות העירוניות יתקיים כשילוב קיברנטי. ההאנשה לא תהיה דימוי תכנוני או תיאורי בלבד, היא תהפוך למהות הקיומית. המערכות העירוניות יהיו שזורות במלואן במערכות האנושיות באמצעות תהליך התפתחותי דינאמי.
יריחו, המתוארכת למאה השמינית לפני הספירה , היא בין הערים המוקדמות ביותר הידועות לארכיאולוגים. בשנות האלף הרביעי לפנה"ס הפרחו ציוויליזציות מורכבות בעמקי נהרות של מסופוטמיה, הודו, סין, ומצרים . חפירות באזורים אלה גילו חורבות ערים המיועדות לסחר, לפוליטיקה או לדת. בחלקן היו אוכלוסיות גדולות, צפופות , אך אחרות ביצעו פעילויות עירוניות בתחומי הפוליטיקה או הדת ללא אוכלוסיות גדולות. בערים העתיקות המוקדמות של הציוויליזציה בעמק האינדוס משנת 2600 לפנה"ס, היתה אוכלוסייה של 50,000 או יותר ומערכת תברואה מתוחכמת. הערים המתוכננות של סין נבנו על פי עקרונות מקודשים על מנת להיות מיקרוקוסמוס שמימי. הערים המצריות העתיקות מהן בצורת ריבוע ומתוכננות מאוד, עם רשת דיור מינימליסטית של חדרים לעובדים ודיור משוכלל עבור המעמדות הגבוהים. במסופוטמיה, הציביליזציה השומרית , ואחריה אשור ובבל, הקימו ערים רבות, אשר נשלטו על ידי מלכים וקיימו מערכת ניהול באמצעות כתב יתדות. הפיניקים הקימו אימפריית המסחר משגשגת לחופי הים התיכון באלף הראשון לפנה"ס, שהקיפה ערים רבות וביניהן קרתגו וקאדיז. עיר הפוליס היוונית היא אחד המושגים החשובים הבסיסיים בהיסטוריה, מכיוון שבזכות הוגי הדעות שפעלו בה צמחו רוב ממושגי היסוד של הציביליזציה המודרנית. ביבשת אמריקה העתיקה, מסורות עירוניות מוקדמות התפתחו באמריקה התיכונה ובהרי האנדים. המרכזים העירוניים הראשונים שפותחו כללו כ-30 מרכזים בצפון פרו, אשר פרחו בין המאה ה-30 למאה ה-18 לפנה"ס. המאיה, האינקה והאצטקים, הן תרבויות מאוחרות הרבה יותר, אשר התבססו על המסורות העירוניות הקדומות.
חלק גדול מסיפור התרבות האנושית נקבע בערים. בפרט, התפתחות מוסדות ומוסדות העל, כמו בתי משפט, חוק וחוקה, בנקאות, גילדות של מומחים, ספריות, אוניברסיטאות וכיוצא באלה. תהליכי התמחות בצורתם הקיצונית התקיימו ועודם מתקיימים אך ורק בערים. השליט והביורוקרט, המשפטן והפילוסוף, המדען והמהנדס, האדריכל והבנאי, כל אלו נוצרו בערים, התפתחו בערים וקיומם אפשרי רק בעיר, היכן שמתקיים המפגש ההכרחי בין צורך, אפשרות והזדמנות.
בימינו, בעידן הגלובליזציה, עיר גלובלית היא עיר מתמחה המהווה נקודה מרכזית בעלת השפעה כלכלית, חברתית תרבותית או פוליטית ישירה ומוחשית על הזירה הבינלאומית. ערים גלובאליות מוגדרות כבעלות קשר ישיר, שאינו מוגבל למיקומן הגאוגרפי, עם העולם החיצוני סלי התווך של מדינת הלאום. בעיר זו מרוכזים משרדי המטה של חברות מקומיות ובינלאומיות, מרכזי הבנקים הגדולים, הבורסה למסחר בניירות ערך ובתי עסק רבים המשרתים את הגורמים הפיננסיים השונים, לצד שירותים נלווים, כמו תחבורה בינלאומית ענפה. ערי העולם הקלאסיות הן ניו יורק, טוקיו, לונדון ופריז.
תכנית האב של העיר
הערים, המאופיינות בצפיפות אוכלוסייה , מצטיינות בתפקודים סימבולית ובתכנון עירוני תואם לכך מזה אלפי שנים. הציוויליזציה והעיר התפתחו בעקבות התפתחות החקלאות , אשר אפשרה ייצור של עודפי מזון, ובכך חלוקה חברתית של עבודה, עם ריבוד חברתי במקביל, ומסחר. בערים הראשונות הופיעו לעתים קרובות אסם, לפעמים בתוך מקדש. כך נוצר הדפוס החברתי שיצר את הדפוס התכנוני.
המבנה העירוני של העיר בדרך כלל עוקב אחר אחד או יותר דפוסי היסוד הגיאומטריים: קו, מרובע, מעוגל, מעוקל, ושילוב ביניהן במקרים רבים בצורת המניפה. הסביבה הפיזית בדרך כלל מגבילה את הצורה שבה נבנית עיר. אם ממוקמת על ההר, היא עשויה להסתמך על טרסות וכבישים מתפתלים. צורת העיר יכולה להיות מותאמת לאמצעי הקיום, למשל חקלאות או דיג. היא עשויה להיות ערוכה עבור הגנה אופטימלית מהאויב בהתחשב בנוף שמסביב. מעבר לתכונות גיאומורפיות אלה, ערים יכולות לפתח דפוסים פנימיים, בשל צמיחה טבעית או תכנון ערים.
במבנה המעוגל, כבישים ראשיים מתכנסים בנקודה מרכזית. צורה זו יכולה להתפתח מצמיחה רצופה לאורך זמן, עם עקבות קונצנטריים של חומות העיר כסימון גבולות העיר העתיקה. בהיסטוריה החדשה יותר, צורות אלה נוצרו על ידי כבישי הטבעת סביב מרכז העיר, שלעיתים באו במקום חומות ותעלות מים עתיקות. מערכת של רחובות עיר ישרים בשתי וערב מדויק המכונה גריד שימשה במשך אלפי שנים באסיה, אירופה, ואמריקה, ומהווה דגם דומיננטי גם היום. העיר היוונית העתיקה, אשר היתה נפוצה בשימוש ברחבי הים התיכון ההלניסטי היא בעלת מבנה גריד עם רובעים יעודיים. במדינות העיר העצמאיות היווניות, שנקראו 'פוליס', קם איגוד של אזרחים בעלי קרקעות שהרכיבו את העיר באופן קולקטיבי ודמוקרטי. האגורה, הכיכר המרכזית, היתה מרכז של חיי ספורט, אמנות, אינטלקט, דת ופוליטיקה. עלייתה של האימפריה הרומאית הביאה את אוכלוסיית העיר למיליון נפש. תחת סמכותה , רומא שינתה והקימה ערים רבות, קולוניות, עם אותם עקרונות האדריכלות העירונית, העיצוב והחברה.
הערים שמשו כמקלטים עונתיים קהילתיים, לעיתים כבסיס לארגון צבאי מתגונן או פולש, במקביל לתפקוד הכלכלי שלהן.
ערים מילאו תפקיד מכריע בהקמת כוח פוליטי על שטח, ומנהיגים עתיקים כמו אלכסנדר הגדול הקימו ויצרו אותם בלהט. תוכניות ערים מבוססות על צרכי הגנה ושיטור הן נפוצות, ובכל עיר קדומה וגם בערים מודרניות רבות, המצודות והבסיסים הצבאיים ותחנות ודרכי השיטור בתוכה ובסמוך לה הם חלק חשוב מהמבנה שלה.
העיר המוסלמית במזרח התיכון בנויה בעיקר מרחובות צרים וצפופים הנועדו ליצירת צל ומחסה מפני השמש. העיר מורכבת מעיר עתיקה בנויה סביב לשוק ממנו יוצא מעבר צר אל עבר מרכז מסחרי חדש ואותו חוצה מסילת רכבת. בין העיר העתיקה למרכז החדש מצויים אזורי מעבר למגורים כאשר בני המעמד הנמוך גרים בסמיכות למרכז העיר העתיקה ובני המעמד הגבוהה בקצה העיר החדשה. בשולי העיר העתיקה מצויים אזורי תעשייה.
העיר הסינית בנויה לפי תכנון של תורת הפנג שואי מצפון לדרום כאשר במרכז מצויים המקדשים וארמון המלך ומסביבם שכונות המגורים. את העיר מקיפה חומה גבוהה ומסביבה תעלת מים רחבה.
באפריקה , ערי היורובה, שהן ערים באזור ניגריה ומערב אפריקה המצויות מדרום למדבר סהרה הבנויות על דרכי שיירות וברובן גם חקלאיות.
ערים רוסיות מסורתיות בנויות לרוב סביב מצודת שילטון בנויית חומה הקרויה 'קרמלין'.
הערים הקומוניסטיות במזרח אירופה הן ערים בעלות כיכרות גדולות ורחבות עם סמלי הקומוניזם בתוכם. מאפייני העיר הם מבני ציבור בסגנון 'עוגת החתונה', דירות סטנדרתיות למעמד הפועלים, רכבת תחתית המשמשת גם בתור מקלט או עיר תת-קרקעית. בנוסף חוצים את העיר כבישי טבעת רבים ומסלולי טבעת של רכבת תחתית.
העיר בצפון אמריקה בנויה בדרך כלל דגם של שתי וערב, עם בעלי שמות של אותיות לטיניות ומספרים היוצאים מתוך בית העיריה הנמצא במרכז העיר, במרכז יש שדרה מרכזית, ה'מול', ובה מרוכזים בנייני השלטון או מוסדות תרבות מרכזיים.
העיר של ילידי אמריקה הקדומים בנויה מסביב לכיכר מרכזית בה פזורים מקדשים רבים, בצידה האחד אזור תעשייה המיועד לעובדי המקדשים ובצידה השני ארמון המלך. ליד אזור המקדשים מצוי אזור המגורים.
ההתיישבות העירונית התרחבה מאד מעבר לגבולות המסורתיים של העיר, בצורה של אזורים עירוניים. ביזור ופיזור של תפקידים עירוניים, מסחרי, תעשייתי, מגורים, תרבותי, פוליטי, שינה את משמעותו של המונח 'עיר' וקרא תיגר על גיאוגרפים המבקשים לסווג שטחים על פי דגם כפרי או עירוני בלבד. אזורים עירוניים כוללים פרברים וצירים בין עירוניים המאורגנים סביב הצרכים של הנוסעים בהם. לעיתים שולי הערים מאופיינים במידת עצמאות כלכלית ופוליטית. כתוצאה מכך, ערים רבות מאד הן כיום חלק מהנוף האורבני הרצוף שנקרא מכלול עירוני, אגד ערים, או מגלופוליס, וביניהן מובילות כל הערים הגלובליות.
התרבות העירונית
לעולם לא נוכל להסביר או להצדיק את העיר. העיר קיימת. היא המרחב שלנו ואין לנו אחר. נולדנו בערים. גדלנו בערים. בערים אנחנו נושמים. כשאנחנו נוסעים ברכבת אנחנו נוסעים מעיר אחת לעיר אחרת. אין שום דבר לא אנושי בעיר, אולי רק עצם אנושיותנו. סופרים, ציירים ויוצרים הפיקו אינספור יצירות אמנות על החוויה האורבנית. ספרות קלאסית ומימי הביניים כוללת ז'אנר של תיאורים אשר מתייחסים לכך. מחברים מודרניים ידועים בתיאורים מרתקים של ערי מגוריהם. ייצוגים קולנועיים מוקדמים של ערים במאה העשרים תיארו אותן בדרך כלל כמרחבים טכנולוגיים יעילים עם מערכות תפקוד מושלמות. בשנות השישים, בעקבות גודש התחבורה, החלו להופיע ספרות, סרטים וצורות אחרות של תרבות פופולרית אשר סיפקו חזיונות של ערים עתידיות דיסטופיות. הסיכוי והסיכון של התרחבות העיר, ושל עולם שבו התלות ההדדית בין ערים רבה יותר, הולידה חזיונות של עולם מקיף אחד בעל מאפיינים שונים ומנוגדים לעיתים.
חקר התרבות האורבנית עוסק במכלול השימושים העירוניים וביחסי הגומלין ביניהם, שעניינם הגדרת העירוניות כרקמה של חיי היומיום. הוא בוחן מערכת מורכבת של גורמים המכוונים ומעצבים את חייו של הצרכן האורבני, וכן את התחביר והדקדוק של הנוף העירוני. התרבות האורבנית, שהיא מפגש מורכב בין הון לזהויות, הופכת לתחום דעת אינטגרטיבי, מושא למחקר רב-תחומי מקיף. תחומי המחקר נעים מאדריכלות אורבנית, גיאוגרפיה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה עירונית ועיצוב תרבות, ועד לסמנטיקה של הכרך וייצוגיו הפוליטיים, המגדריים והמעמדיים.
התרבות האורבנית היא חוויית יסוד של ייצור ושל צריכה בעבור תושבי העיר ומשתמשיה: מבקרים, תיירים, אמנים, עובדים, עוברי אורח, חסרי בית, אנשי עסקים. תהליך העיור המודרני, שהפך לגורם היסטורי משמעותי מאז סוף ימי הביניים, והגיע לשיאו במאות ה-19 וה-20, יצר תופעה כלל-עולמית הניזונה מתנועה של כסף ואנשים. הצריכה התרבותית, אמנות, אוכל, אופנה, מוזיקה, תיירות, והתעשיות המספקות אותה, מייצרות את הכלכלה הפיזית והסימבולית של העיר ומסמנות את הנוף ואת החלל העירוני במושגים של שליטה וכוח. העיר הופכת לצומת המפגיש בין קבוצות פוליטיות, אתניות ומעמדיות לבין אופני שיח המייצרים משמעויות. היא מתפקדת כמנגנון ייצור ענקי של סחורות ושל ייצוגים תרבותיים. היכולת לקרוא עיר וליישם את הקריאה זו באמצעות תכנון, בנייה, הקצאת משאבים, פעילות פוליטית וכן הלאה, והוויכוח על אודות הקריאה הנכונה, מובילים בסופו של דבר לדיון בשאלות של כוח והון סימבולי מצד אחד, ובשאלה מהם החיים הראויים, הטוב האנושי, מצד אחר. בדיון זה נוטלות חלק קבוצות אינטרסים שונות המציבות סדרי יום שונים. אלה משתנים בהתאם להקשרים היסטוריים מתחלפים.
אין דומה קריאה מודרניסטית של עיר לקריאה פוסט-מודרניסטית. העיר המודרנית של המאה ה-19 ושל תחילת המאה ה-20 מתאפיינת בסדר סטרוקטורלי מוקפד: מערכת צירים, שדרות ומבני שלטון, בתוך לוגיקה רב-מערכתית כוללת. תכנון הנוטה אל הפוסט-מודרניות מבליט ממדים אחרים: הניקיון והפונקציונליות המודרניסטיים עשויים להתחלף במודלים של העיר ההיברידית, העיר המעורבת, הדחוסה, המוכנה לקלוט אל תוכה מערכות של כלאיים, המחברת בין נוף המגדלים לבין הבנייה המקומית הנמוכה. עיר זו מתמודדת עם השוני ועם ההבדלים שבין קבוצות אוכלוסייה שונות, ונותנת לכך ביטוי בתכנון ובביצוע האורבניים. היא מבקשת לראות בהתגוונות הסגנונית, התרבותית והאתנית ברבעיה השונים של העיר מפתח לכינונה של חיוניות עירונית. העיר שוב אינה אתר חילוני שקוף, המזוהה בדרך כלל עם הסמליות הגברית. היא עוברת תהליך של פמיניזציה שבסופו נוצר מרחב חדש, שבו יש מקום לזהות נשית ולצרכים נשיים. היברידיות זו תתקשר גם לקבוצות מיעוט נוספות, בעלות רקע מעמדי ואתני שונה. התכנון הפוסט-מודרני אמור להביא בחשבון את המפגש המורכב של צרכים רב-תרבותיים מגוונים המסתופפים יחד בכרך אחד.
מימד נוסף קשור לצורה שבה העיר מסמנת את עצמה לקהליה. מבנה הכוח המודרני הבליט את הבניינים המפוארים, שסימנו עוצמה פוליטית, כלכלית ותרבותית. הבניינים הפוסט-מודרניים, ובייחוד מגדלי הזכוכית וגורדי השחקים, ממשיכים ומעצימים את הקו הרציונליסטי של המודרניות, אך גם מעניקים לו משמעות נוספת. המגדלים שחזיתם אטומה וסודית מייצרים קו רקיע מפוסל שנועד להבליט את העוצמה הפיננסית של ההון הרב-לאומי, הון שזרימתו חופשית ואנונימית. הנראות הפיזית של הבניינים אינה מגלמת את משמעותם, משמעות ההון והכוח. זו נותרת במובן מסוים סמויה מן העין. מגדלי התאגידים הגדולים ממלאים את רחובותיהן של ערי העולם ומסמנים את התנועה החופשית של האותות בתוך חלל כמו-וירטואלי. דרך חלל זה זורם מידע מקודד, דמיוני ומופשט בתוך הרשת. עוצמתו קורנת מהשתקפויות האור הנופלות על מגדלי הזכוכית ומאין-ספור המסכים שהעיר מוקפת בהם: שלטי פרסומת, כתובות ניאון, נתוני תנועה, שידורי וידיאו המוקרנים בצמתים ומעל חזיתות הבתים, ועוד.
האורבניות בת זמננו מבליטה את האידאולוגיה של הצריכה. לעומתה, האורבניות המודרנית הבליטה את האידאולוגיה של הייצור. הייצור הפך לדומיננטי מאז המהפכה התעשייתית של המאה ה-18, וביתר שאת בעידן התיעוש והפיתוח הטכנולוגי במאות ה-19 וה-20. העיר הפכה לאתר ענקי של סחורות ממשיות וסימבוליות, לאוסף רבגוני של אפשרויות. הניסיון הפוסט-מודרני מקצין חוויה זו. תמונה זו מוקרנת על המשתמש העירוני, גם כשהוא שרוי בתנועה קדחתנית ברחובות העיר: מצד אחד הוא רואה עצמו כחלק בלתי נפרד מחוויית ההמון. מצד שני הוא נוהג כזיקית אנושית, משתדל לעטות על עצמו מסכות וייצוגים חדשים כדי לכונן את אישיותו הייחודית מול התפאורה האנונימית של הכרך. מרכזי הקניות משתלבים היטב בתוך מערכת זו. הם ממוקמים בתוך מרכזי הערים או בפרווריהן, במשולב עם מערכות להסעת המונים. מערכות אוטונומיות אלה פועלות כמכונות של צריכה ומאפיינות את העיר המופרטת של ההווה. הקניונים הגדולים, שיאה של מכונת הצריכה, הפכו זה מכבר לחלק בלתי נפרד מן ההוויה האורבנית ומן האופן שבו בני האדם מתַקְשרים עם אובייקטים ועם סובייקטים אחרים. תקשורת זו, שלבשה צורה של אקסטזה כמו-דתית בחברת הראווה, לא איחרה לברוא קתדרלות תאטרליות כמידתה. כנסיות הצריכה הפכו לסימן היכר של האורבניות העכשווית. תרבות זו יוצרת חוויה מרוכזת ודחוסה, המצמצמת כל מרכיב אדריכלי שאינו משרת את מטרותיה. כך, לדוגמה, מובלטת החזית על חשבון הפנים. פני השטח מחליפים את העומק. הממד החזותי הדו-ממדי גובר על הממד הנפחי. החזית ניבטת אל הנוסע החולף בכביש המהיר. בדמיונו מתרקמת העיר כחויה סינמטוגרפית. דומה כי לשלושת הממדים הקלאסיים – אורך, רוחב, גובה – נוסף עתה ממד רביעי של תנועה, זמן.
העיר המודרנית נחווית כדימוי, כרצף מופשט של צבעים, אורות ומתארים. מימד זה מעצים את המרחב האורבני והופך אותו לתמונה משתנה של תשוקות וציפיות. העיר התמכרה למדיה וכיום היא מעוצבת על פי הראיה שלה. העיר נתפשת כמוצר ויזואלי. נוצרת תפאורה של העיר, באמצעות החוש החזק ביותר. נקודות ציון העירונית המסורתיות, שהן מבנים או מונומנטים בולטים במיוחד המזוהים עם העיר, הפכו להיות חלק מהתרבות החזותית. נקודות ציון הן בניינים מיוחדים, פסלים ועמודי הנצחה, כיכרות, גשרים, מגדלים וכדומה, שהם בעלי משמעות היסטורית, חברתית ואמנותית. נקודות הציון מקלות על ההתמצאות בעיר ומשמעותיות ביצירת היררכיה עירונית וזהות מקומית. כיום קיימת דומיננטיות ויזואליות, ונקודות הציון הן מוקד לראווה האנושית.
הביקורת על העיר
אנחנו נוהים אחרי סדר יום עירוני, אחרי עירוניות. אך מקצוע העיצוב והתכנון העירוני נמצא בימינו במבוכה תיאורטית ופרקטית. אף אחד לא ממש מסוגל להסביר או להגדיר סדר יום זה. זו מעין סיסמה אופנתית שכולם מאמצים. איך אפשר להסביר את חוסר התכלית והיעדר הביקורתיות. שאלה זו חשובה במיוחד לאור הדינמיות והתנודות אשר אנו עדים להם בכל המישורים של דפוסי החיים, דהיינו, השינויים במשטרים הפוליטיים, הפיכות בגישות כלכליות, וריבוי סגנונות וזרמים בתרבות העממית אשר מלווים אותנו בצורה כה מגוונת ללא הפסקה. העיר היא תופעה תרבותית, אך השיח סביבה הוא דל. כאשר מחפשים הסבר לתופעה משונה זאת, ניתן לפנות לשני כיוונים. האחד, יכול להיות שציבור המתכננים והאדריכלים עברו תהליך סוציאליזציה כאינטלקטואלים אורגניים, והם מזדהים הן עם המטרות והמשימות של המדינה והמזמין והן עם הפתרונות אשר בוצעו על יד אנשי המקצוע בעצמם, עד אשר הדעה השולטת היא של שביעות רצון וטריומפאליזם. הכיוון השני הוא לקרוא את שלוות הנפש המקצועית הרווחת כנובעת ממשבר אידיאולוגי עמוק. המתודולוגיה הבסיסית של מקצוע התכנון, ארכיטקטוני ועירוני, תקועה עדיין בתיאוריות, תפיסות ושיטות מיושנות. המקצוע נולד בעידן הטכנולוגיה הגבוהה בשנות החמישים של המאה הקודמת. אז צמחו היישומים הפרקטיים של המדע האמפירי והפוזיטיביסטי בתחומים רבים: בין היתר במערכות הנדסה, לחימה, רפואה, תשתיות, גיאוגרפיה כמותית וכו'. באווירה של ביטחון עצמי רב נולדה ההנחה כי ניתן ליישם שיטות כמותיות הנדסיות מדוייקות אשר יעילותן הוכחה במערכות מכניות פיזיקאליות, במודלים של התנהגות אנושית פרטנית וקהילתית. בהתאם פותחו הגדרות כמותיות של תבחינים תכנוניים ונהלים המתייחסים לבית או לעיר כמכונה. המצב היום הוא שאנו ניצבים בפני תהפוכות חשיבתיות אשר מעמידות, אפילו במדעים מדוייקים, שאלות מהותיות לגבי האמיתות של העבר. לגבי תכנון ערים, נדמה כי המקצוע כבר איבד את הנשוא שלו – העיר. המבוכה על הגדרת העירוניות מעידה על חוסר היכולת לתפוש את העיר. הפרדיגמה הישנה מגדירה את העיר לפי פרמטרים כמותיים של שימושי קרקע, צפיפות, מרחק, קו בנין וכו'. המימדים הלא-מוחשיים כגון נוחיות, הזדהות, מעמד, קהילתיות, פרטיות, יופי, אף פעם לא שולבו לתוך המודלים. לכן אינם יכולים להוות מרכיב של עירוניות. יתרה מזאת, הפרדיגמה התכנונית הקלאסית היתה ונשארה תכנון למצב סופי. אולם העיר איננה מערכת. בכל רגע היא יצור אשר מתהווה, ויחסי גומלין בין הכוחות האנושיים, תרבותיים ופוליטיים בה רחוקים מלהיות ניתנים לכימות. חוסר היכולת של התכנון העכשווי לטפל בתהליכים ובהתהוות היום-יומית גורם לכך שהוא תמיד מאחר את המועד. לרוב, הטיעון של בקרה ושליטה הינו רק על הנייר. המתכננים, בניסיונם לתפוס את מהות הנשוא, העיר, עברו בעצמם תהליך של ניסוי ותהייה. המודל הנבחר עבר מן העיר כיצור טבעי, אורגניזם, הניתן לקטלוג כגון צמחים או ציפורים, לעיר כמכונה, מורכבת מגלגלי שיניים, מנופים ומנגנוני שעון. השלב האחרון בהתפתחות זו היא המודל של העיר כמערכת. כל מערכת מורכבת מתת-מערכות. לכל מערכת יש תשומות ותפוקות. על המערכת ניתן לשלוט על ידי זהוי היחסים בין התשומות והתפוקות וגורמים חיצוניים, והיחסים ניתנים לכימות ולתפעול.
למגורים בעיר יש השלכות מנטליות מרחיקות לכת. הטיפוס של איש המטרופולין, הלובש כמובן צורות מצורות שונות, יוצר לו כלי הגנה נגד האיום בעקירה מן השורשים בשל הזרמים והניגודים בסביבה החיצונית. מאז ומעולם נחשבו עירוניים וכפריים שונים זה מזה, והמחקר המתקדם מציע לראשונה הסבר לתופעה מנקודת המבט של המוח. הממצאים מעידים בבירור כי מוח של עירוניים וכפריים עובד אחרת. יש הבדל מהותי בפעילות של אזורים מסוימים במוחם של אנשים שחיים בעיר לבין מוחם של אנשים שגדלו בכפר או חיים בו. המוח העירוני דרוך יותר, לחוץ יותר, יש בו פעילות מוגברת באמיגדלה, אזור שמשחק תפקיד מרכזי בוויסות של לחץ, של איומים ושל פחדים. מצד שני, אזורי מגורים מאווררים עשויים לפגוע במרכיב מהותי אחר של הערים - חדשנות. מחקר בנושא מצא כי ערים צפופות וגדולות חדשניות פי כמה מערים דלילות וקטנות. זו אולי המשימה הכי גדולה של המתכננים: עיר ששומרת על המוח מפני השפעות שליליות, אבל גם מעודדת אותו ליצירתיות ולחדשנות.
אין כנראה תופעה נפשית המאפיינת את העיר הגדולה יותר מן האדישות. תופעה זו היא בראש ובראשונה תולדה של הגירויים העצביים המנוגדים, המתחלפים במהירות והדחוסים, שמתוכם נובע כנראה גם האינטלקטואליזם האופייני לעיר הגדולה. מבחינה פורמלית, ניתן לתאר את יחסם של בני העיר הגדולה איש לרעהו כיחס של הסתייגות. אילו היו המגעים התמידיים עם אנשים רבים מספור מפיקים תגובות פנימיות הדומות לאלה של בן העיר הקטנה, שבה האדם מכיר כמעט את כל מי שהוא פוגש ומפתח יחס חיובי כלפי כמעט כל אחד, הוא היה מגיע למצב נפשי בל יתואר. היחידים, המשוחררים מן הכבלים שההיסטוריה כפתה עליהם, מבקשים עתה להיבדל זה מזה. נושא הערכים האנושיים כבר אינו האדם האוניברסלי הטמון בכל יחיד ויחיד, אלא דווקא ייחודו האיכותי והאי־יכולת להחליפו בזולתו. ההיסטוריה הפנימית והחיצונית של ימינו רצופה במאבקים ובהסתבכויות של שני סוגי האינדיווידואליזם הללו, המתחלפים זה בזה. עניינם הוא קביעת תפקידו של הפרט בתוך הקולקטיב. תפקידה של העיר הגדולה הוא להוות זירה למחלוקות הללו ולניסיונות ליישבן.
העיר נפלה טרף למפלצת נדל”ן, שבונה לרוב באזורי ביקוש עשירים ומותירה לאנחות את שיכוני העניים המתפוררים והמטים לנפול, שם באמת צריך ליצור התחדשות עירונית. במקום בתים קטנים יחסית וצנועים, מוקמים חדשות לבקרים על אותן התשתיות בניינים אדירי מימדים ומנוכרים לסביבתם, שמשנים את אופיה האורבני של העיר. המגיפה משקפת את פניה של החברה שסוגדת לערך אחד בלבד, כסף, גם אם זה בא על חשבון השכנים, הטבע והירוק, וגם על חשבון היופי הארכיטקטוני והאורבני. את הטענות יש להפנות לא רק אל היזמים והתושבים, שבאופן טבעי מבקשים להגדיל את הונם ואת בתיהם, ולא ממש מתעניינים בסביבתם או בשיקולים ארוכי טווח, אלא כלפי הרשות המוניציפלית האחראית על התכנון העירוני, רשות שמאפשרת להפוך מבנה חד קומתי לבניין בן עשר קומות והורסת במו ידיה את הקסם והאופי. צריך למצוא מודל אחר להתחדשות עירונית טובה, שתכלול הקפדה על שטחים ירוקים בתוך העיר, נגישות שנוצרת על ידי תחבורה ציבורית עם עדיפות להולכי רגל ואופניים, עירוב שימושים, ויצירת זהות מקומית ראויה. עיר בת קיימא כוללת שילוב של עקרונות סביבתיים וחברתיים, אך ההחלטות לגבי פיתוח העיר בימינו מתקבלות במקרים רבים כתוצאה של שיקולי אגו וכסף בלבד.
העיר כאורגניזם אנושי
העיסוק באורבניות חייב להביא בחשבון את המשטר הקפיטליסטי שבו אנו חיים ואת המצע הנפשי שהוא מבוסס עליו, את ים האנונימיות והשכפול שבו אנו מוקפים. כל הקניונים דומים זה לזה, וכך גם הכבישים המהירים והמחלפים. בהינתן שזו המציאות, עולה השאלה האם וכיצד ניתן לפתח התנגדות לאופייה הכופה של המערכת מבלי ליפול לתוך מלכודת רגשנית ונוסטלגית נוסח חזרה לטבע או לכפריות אנכרוניסטית. דומה כי תנאי מרכזי להגשמתה של אוטופיה אורבניסטית הוא ההישענות על הריבוי העירוני – ריבוי זהויות, תרבויות, מעמדות, מגדרים, צרכים ושימושים. ריבוי זה עשוי להצביע על דרך צנועה אך אפשרית ליצור פרגמנטציה במכונת השעתוק הגדולה הגורסת הכול. התכנון והביצוע האורבניים אמורים לאפשר ריבוי של סיפורים, לספק צרכים אנושיים מגוונים, לשמר את הזיכרון של קבוצות זהות שונות המרכיבות את העיר. יש להעמיד אסתטיקה של ריבוי כנגד האסתטיקה של הפחד שיוצר נוף המגדלים. אסתטיקה זו עשויה להביא להומניזציה של הפרקטיקה העירונית. להפוך את העיר למקום מפגש חופשי המעודד שותפות בדרמה החברתית השזורה מסיפוריהם ודמיונותיהם של בני העיר.
שאלת המפתח היא אפוא מהם התנאים המאפשרים לדרמה העירונית לעלות על הבמה. כמו כל דרמה טובה, גם העיר צריכה לעורר עניין, ליצור מתח, לנוע ולזרום בתוך המערכות השונות שלה, מבוקר עד ליל: לאפשר לצופים עירוניים, תושבים, עובדים ומבקרים לבחור מתוך מגוון של שימושים. לעתים, כמו בכל מחזה, גם העיר ניצבת בפני קונפליקט. אך כשם שבמחזה הקונפליקטים נפתרים לקראת סיום, כך גם בעיר. אין להיבהל מקונפליקטים, שהרי הקונפליקט מצוי בשורש ההתחככות. בקונפליקט הלא-אלים אפשר לראות מנוף לקידום ולשיפור מציאות החיים; הוא יכול לסייע לחלשים ולתרום לשיפור מעמדם של המיעוטים בעיר. שני חטאים אינם נסבלים כל עיקר: חדגוניות ושעמום עירוניים. הדרמה העירונית חייבת לרתק, לרגש, ללמד. רחובות העיר ורבעיה אמורים לספק מגוון של אפשרויות אנושיות, ליצור תנאים שיעודדו את המשתמשים להרכיב סיפורים נבדלים: איכותו של המרחב האורבני עומדת ביחס ישר ליכולתו ליצור דרמות מתחלפות בהתאם לרובע, לשכונה, לרחוב, בלט דינמי של הרחוב, בסגנון הפוטוריזם האיטלקי.
העיר היא אפוא העיר האנושית, אורגניזם חי שאיבריו מלאי חיוניות. האיברים הם אוטונומיים בפעולתם, אך הם מתקשרים למרכז, ללב הפועם של העיר. בעיר מתקיים מיתאם בין הצרכים המגוונים של המשתמשים ומאפשר לכל אחד מהם לצפות, לשחק, לעבוד, בתוך הדרמה העירונית, במפגש החי והמרגש עם בני אדם אחרים. מטרה זו תושג אם הרקמה האורבנית תיצור הצלבה של פונקציות: מגורים, עבודה, בילוי, טיול, דו-שיח. עירוב זה בשימושי המרחב ובשימושי הזמן של אתרי העיר השונים יאפשר לעיר להיות אפקטיבית, כלומר לממש את תכונתה הבסיסית, הרבגוניות. זו תתגלה באופיים ובצבעיהם השונים של רובעי העיר, במגוון הצורות העירוניות ובריבוי השימושים הבו זמני של רחובות העיר. העיר האפקטיבית מפגישה בין רעיונות, כסף ודמיון; היא מספקת מתווה של סדר והתגוונות. היא יוצרת דימוי של יופי באמצעות הצורות העירוניות, נותנת מענה לצורך האנושי במשמעות, הנגזרת מתוך הניסיון העירוני ברגעי שקיקתו.
העיר היא אורגניזם אנושי - זה אחד הדימויים המקובלים. ההאנשה היא כמו נייר לקמוס. היא עיקרון מנחה מצוין לניתוח כולל של מקומות והתהליכים שמתרחשים בעיר. העיר היא הגנרטור המרכזי של ההאנשה עבור המין האנושי. הונדטווסר, האמן היהודי-אוסטרי צייר את העיר והבנין כסבך אורגאני הרמוני.
סייבורג, שם קיצור לאורגניזם קיברנטי, הוא הכינוי המקובל לישות שמכילה מרכיבים הן ביולוגים והן מלאכותיים מטבעם. לאותו אורגניזם יכולים להיות כישורים משודרגים ועל-אנושיים בעזרת אמצעים טכנולוגיים. המונח מסוגל להיות כל סוג של אורגניזם, כולל מערכות תשתית עירוניות שמשולבות בבני אדם. המושג מציג מודל התפתחותי מורכב של האורגניזם האנושי כמערכת דינמית ופתוחה להשפעת סביבתה, אשר התוצר המצטבר של פעולתה היא ההתפתחות והגדילה האישית ברמת אחת, והאבולוציה של המין האנושי בכללותה ברמה אחרת. המודל מבקש להראות כיצד, בכל רגע נתון, מערכות שונות ומרובות בגוף האדם משפיעות ומושפעות זו על זו, גם בתגובה לנעשה בסביבתן החיצונית, אשר היא חלק בלתי נפרד מהן. ההאנשה המקובלת כיום היא צורנית ברובה. העיר הקיברנטית, אשר תהפוך לענן מידע וידע מוחשיים, תיצור גם חוויות מישוש, ריח, טעם וצליל חזקות במערכת המשולבת של אדם-עיר, במטרה להיטיב עם האנטומיה האנושית.
