 |
| ציור של ויליאם בלייק |
בלייק כותב:
בתנומת חלומות איומה,
כשלשלת גיהנום כרוכה,
עמוד-שידרה גדול מתפתל ביסורים,
בראש הרוחות, משגר מכאובים,
צלעותיו נקמרות כמערות,
ועצמותיו המוצקות קופאות,
מעל כל עצביו הגאים,
ועידן שלם חולף,
אך מצב הכאב מחמיר.
נראה כי הדימויים האויריים הם נצחונות מאוחרים, וכי האורגניזם האוירי מגלם את תהליך ההשתחררות הקשה.
תודעת כל מה שזוחל ממוקדת בחלציו.
כל היום שכבה התולעת בחיקה,
כל הלילה בתוך רחמה.
התולעת שכבה עד שלנחש גדלה,
בעל רעל ושריקה עגומה,
ואת ירכי אניתארמון לפתה.
על מנת לחוש כאב כה עז מהתפתלות דרושה חוליית עמוד-שידרה. הכאב יצור התפתלות, ההתפתלות תיצור חוליית עמוד-שידרה, התולעת רכה מכדי לסבול; היא תהפוך לנחש. הנחש מכוסה בירכיים.
כסליל בתוך רחם אניתארמון
גדל הנחש מחזק גרמיו.
השריקות החלו תוך צירי-לידה עזים,
משתנים לבכי צורם,
של עצב רב וחבלי-לידה קשים.
המון צורות דגים, ציפורים, ובעלי-חיים
הביאו לעולם צורת ולד,
הביאו לעולם צורת ולד,
במקום התולעת הקודמת.
כך נולדות הצורות מתוך חומר-החיים הראשוני והמעונה. הן צורות כאב. בראשית נולדת מהגיהנום. הזקוף עולה מהמפותל.
עבור בלייק, כל הארצי הוא מושא לדינאמיקת ההתפתלות. ההתפתלות היא דימוי ראשוני. הוא מתבונן במוח:
עבור בלייק, כל הארצי הוא מושא לדינאמיקת ההתפתלות. ההתפתלות היא דימוי ראשוני. הוא מתבונן במוח:
כה מפותלים הסיבים, וכה סבוכות
הרשתות: מפותלות כמוח האדם . . .
מתוך עולם מפותל זה, מתוך המחשבה רווית צירי-הכאב, הבלתי מובנת כי טיבעה המעונה מתחילתו לא זוהה, מופיע העיקרון האוירי המשתקף באצילות בלייק: שפיעה שנותרת כואבת, אך למרות הכל הופכת חופשית וישרה מבלי לאבד אף פעם את הכאב הקדמון שבא מהשגת התנוחה הזקופה.
רוחי הומה סביבי לילה ויום,
כחיית פרא המצרה דרכי.
שפיעתי ממעמקים,
מקוננת כל העת על חטאיי.
צורה עלובה, חיוורת, מתועבת,
שאני מלווה בסערה.
דמעות ברזל ואנחות עופרת,
שנכרכות סביב ראשי המסתחרר.
התופעות האויריות מרגשות תמיד בדימיון בלייק. הן אנרגטיות. זאת אנרגיה מתפרצת. בלייק מימש אנרגיה יצירתית זאת, שביקשה להפיק משהו ממבוכתו הכואבת וחסרת התועלת, ולעצבה כחיים ופעולה.
עורה! התעורר הו ישנוני בארץ הצללים,
קום! התמתח
מתח זה משמש הכנה להשגת הזקיפות, שהיא, לבסוף, הלקח הדינאמי האולטימטיבי ששירת בלייק מלמדת אותנו.
בשירת בלייק אנו יכולים לראות פרומתיאוס חדש בפעולה המותח כבליו. פרומתיאוס זה מלא אנרגיית חיים. המוטו שלו עשוי להיות: ''האנרגיה היא החיים היחידים, ומקורה הגוף. האנרגיה היא עונג ניצחי.'' אנרגיה זאת דורשת שידמיינוה. ממשותה דימיונית מטיבעה. אנרגיה דימיונית עוברת ממצב פוטנציאלי לפעיל. היא מנסה ליצור דימויים צורניים וגשמיים כאחת, להעניק מהות לצורות, להביא חיים לחומר. עבור בלייק, הדימיון הדינאמי הוא חקירה ודרישה באנרגיה. להבנת יצירתו הקורא חייב בעירנות פיזית מוחלטת והוספת מרכיב נוסף, נשימת זעם רותחת. הוא יצליח אז בהענקת המשמעות המלאה למה שאפשר לכנות 'השראה קשה', מונח שעשוי בהחלט לאפיין את השראת בלייק עצמו. נשימה זאת היא אכן הקול הנבואי הדובר בספרים ''אוריזן'', ''לוס'' ו''אהניה''. ב''קטלוג מאוייר של חידושים בתרבות ובמדע'', שאייר בלייק, הוא כותב:
"נשמה וחזון אינם, כמו שמניחה הפילוסופיה המודרנית, אד ענן או לא כלום: הם מאורגנים ומנוסחים בפרוטרוט מעל ומעבר לכל מה שהטבע בן-התמותה יכול ליצור. מי שאינו מדמיין בתווים משורטטים חזקים וטובים יותר, ובאור חזק יותר מאשר עינו בת-התמותה והכיליון מסוגלת לראות, אינו מדמיין כלל."
לדמיין, אם כן, פרושו להעצים את גוון המציאות. נראה כי לרוחות הרפאים של בלייק יש בהכרח קול גרוני עמוק, המתנסח ב''יתר זהירות'' מאשר הקולות בשירים בהם ''אף אחד אינו מדמיין כלל''. אם נאזין לספרי הנבואה כאילו היו שירה שנכתבה בשירה כואבת, הם ידמו לתחינות אנרגיה, למילות-קריאה חושבות. בתשתית היצירות, עלינו להיות מודעים ביתר חריפות לדימיון שחי או לחיים שמדמייניים. ויליאם בלייק הוא דוגמא נדירה לדימיון מוחלט זה אשר שולט בחומר, בכוחות, בחיים, במחשבה, ואשר מעניק לגיטימיות לפילוסופיה המסבירה את הממשי באמצעות הדימיוני.
מתוך: 'אויר וחלומות'
מאת : גסטון בשלרד
פרק שני: שירת הכנפיים
