במוזיאון העיר חיפה התקיימו ביום שישי, 21 ליוני 2013, שלושה אירועים בזה אחר זה:
10:30 סיור בממגורות דגון והסביבה 12:00 פתיחת התערוכה: נוף עירוני: דפוסים של ייצוג
12:30 שיח גלריה בחירות של נוף עירוני: מבט וטריטוריה
להלן התרשמותי מהשתתפות בשלושת האירועים, שניסיתי לשלב בין כולם.
הסיור התנהל בשני מוקדים עיקריים: רחוב יפו וממגורות דגון. ברחוב יפו יש בניניי אבן אחדים מרשימים וראויים לשימור. בין היתר ביקרנו בבית ההארחה שמנהלת הכנסיה ברחוב יפו, שהיה בעבר המנזר הקתולי על שם סיינט צ'רלס בורומיאו. חשיבות הקדוש הנוצרי בעל האף הארוך לחיפה היא רבה ומעניינת. בורומיאו היה קרדינל בוותיקן בתקופה שלאחר הרפורמציה הפרוטסטנטית של מרטין לותר, תקופה שמוכרת בשם הקונטרה-רפורמציה. הוא הבין שהכנסיה הקתולית חייבת להשתחרר מהדוגמטיזם ולהתחיל בהקניית השכלה חילונית למאמיניה. לפיכך התחיל לייסד, בחסות הכנסייה, מוסדות לימוד שהעניקו השכלה חילונית רחבה. הוא התחיל בתהליך שנמשך עד היום בכל עוז, זכה לתואר קדושה, ומוסדות חינוך קתוליים רבים נקראים על שמו. בחיפה נוסדו על שמו בתחילת המאה שעברה בתי ספר לבנות, שהיו לשם דבר ברמת החינוך שלהן. מכאן שהוא היה גם מקור השראה, במובן מסוים, להקמת הטכניון ולכינוייה של חיפה כ'עיר העתיד', בתקופה שעדיין נדמה היה שהעיר היא אכן כזאת. משהו מרוח ההשכלה והתרבות הזאת קיים עדיין בחיפה ביחסים שבין בני אדם.
ממגורות דגון הן מונומנט קולוסאלי שחייב להתאים את עצמו למאה ה-21, שבה חיפה עומדת להיות עיר תיירות עם חזית ים פתוחה. הממגורות יצטרכו לעבור הסבה לטרמינל נוסעים, בשלבים אחדים, ברוח חזונו האמנותי רב הטעם של ראובן הכט ז''ל, שמשתקף היטב במוזיאון הדגן שבממגורות, במסדרונות המשרדים שלהן, ובמיוחד במוזיאון על שמו באוניברסיטת חיפה.
במוזיאון העיר חיפה, בבנין המשני שמאחור, נפתחה תערוכה צנועה של אמנים שמציגים את נושא העיר מנקודת מבט פרטית. לאחר הפתיחה התקיים דיון בהשתתפות מספר אמנים. אלונה קימחי, ששמה הופיע במודעת הפירסום לאירוע לא נכחה וחבל, כי היא סופרת טובה ובוודאי היו לה דברים של טעם להגיד על חיפה.
מה שצורם מאד כיום במוזיאון העיר חיפה הוא דווקא התערוכה הראשית בבנין הראשי, שעוסקת במבנים חיפאיים בולטים שסמוכים לים. התערוכה מתמקדת במבנים כמו תחנת הכוח, בניין הטיל, ממגורות דגון וכדומה, שכל קשר ביניהם לים, מלבד העובדה שהם נבנו לא הרחק ממנו, הוא מיקרי בלבד. לעומת זאת, התערוכה מתעלמת משני המבנים היחידים שיוצרים כיום את הקשר הפיזי היחיד שבין העיר לים, שהם טרמינל הנוסעים בנמל חיפה עם גשר המכוניות, וטרמינל תחנות האוטובוסים והרכבת בחוף הכרמל עם המנהרות שתחתיהן.
בחזרה להדר עברתי מול בנין העיריה שם נערך מצעד הגאווה. לא יכולתי שלא לתהות על הקשר בין המטמורפוזה המינית, שעליה כותבת לדוגמא אלונה קימחי, לבין המטמורפוזה העירונית שאנו נדרשים אליה, לדוגמא בפתיחת חזית הים העירונית בחיפה. קיים קשר, שלא נחקר עדיין, בין הצורך שלנו בסביבה בריאה ומתוכננת כהלכה, לבין הצורך במיניות בריאה ובזהות מינית מלאה.