גבריאל ד'אנונציו [1863-1938] נולד בפסקארה שבאיטליה כבנו של בעל אדמות עשיר שהיה גם ראש עיר. מילדותו ניכר בו הכישרון הספרותי והוא פירסם את ספר שיריו הראשון בגיל שש-עשרה. בשנת 1881 הוא התקבל לאוניברסיטת רומא, והפך לחבר באגודות ספרותיות ולכותב מאמרים בעיתונות המקומית.
יצירתו הספרותית המוקדמת היא בעלת אופי רומנטי, ומאפייניה הם רגשות הנעורים, האהבה, והרצון לעוצמה, על רקע נופיה ואנשיה של איטליה.
ד'אנונציו הפך לעיתונאי במשרה מלאה, והמשיך לכתוב ולפרסם. באיטליה השמרנית והקופאת מבחינה תרבותית באותה עת התקבלה יצירתו כמשב רוח רענן, אך באותה עת עוררה פולמוס ציבורי.
בשנת 1883 התחתן ונולדו לו שלושה ילדים. אולם הוא התגרש ב-1891 והחל ברומן עם שחקנית התיאטרון המפורסמת אלאונורה דוזה, שעבורה כתב מחזות אחדים.
בשנת 1910 הוא הפך, בעוקבות אורח חייו הסוער וההרפתקני, לפושט רגל, והרומן עם דוזה הסתיים.
הוא נמלט לצרפת, והתידד שם עם מלחינים מפורסמים אחדים, עימם חיבר אופרות אחדות.
בתחילת מלחמת העולם הראשונה חזר ד'אנונציו לאיטליה ונשא נאומי תמיכה בהצטרפות לצרפת ובריטניה נגד גרמניה.
בעוקבות טיסה עם וילבור רייט בשנת 1908 הפך ד'אנונציו לחובב תעופה נלהב. הוא התנדב להיות טייס קרב, מה שהפך אותו לידוען מפורסם עוד יותר.
ב-9 באוגוסט 1918 הוא ביצע, כמפקד טייסת, את אחת הטיסות הנועזות והידועות ביותר במלחמה. הוא טס בראש להק של תשעה מטוסים אל העיר ווינה, מרחק של למעלה מאלף קילומטרים, והשליך מהאוויר עלוני תעמולה אל תושבי העיר.
המלחמה חיזקה את דעותיו הלאומניות הקיצוניות של ד'אנונציו, והוא תבע ברבים את חזרתה של איטליה למעמד מעצמה מהשורה הראשונה לצד בעלות-הברית שניצחו במלחמה.
בספטמבר 1919, זעם על ההסכם בועידת פריז להחזרתה של עיר הנמל פיומה [בקרואטיה של היום] לידי סרביה, נכנס אליה בראש אלפיים מתנדבי מיליציה חמושים, וגירש את הכוח הרב לאומי שהיה מוצב בה, במטרה לספח אותה חזרה לאיטליה.
אך הממשל האיטלקי לא שיתף עימו פעולה ואף דרש את כניעתו. עקב כך הקים ד'אנונציו בפיומה שנה מאוחר יותר מדינה בעלת מאפיינים מתורת 'האדם העליון' של ניטשה. ב'אמנת פיומה', שהייתה חוקת המדינה הזעירה שהקים, מתוארים תשעה מגזרים של עובדים, שמעליהם מגזר עשירי של בני אדם 'עליונים'.
המדינה החדשה לא זכתה להכרה בינלאומית מאף מדינה. ד'אנונציו התעלם מהסכם בינלאומי מנובמבר 1920 שקבע סופית את שיוכה לסרביה של פיומה, ולבסוף אף הכריז מלחמה על איטליה עצמה. לאחר הפצצה מן הים על ידי הצי האיטלקי, והתערבות כוח צבאי יבשתי, נכנע ד'אנונציו במהרה.
לאחר האפיזודה בפיומה חזר ד'אנונציו לביתו שלחופי אגם גארדה בצפון איטליה. הוא בילה את שנותיו האחרונות בכתיבה ובתעמולה. למרות שהייתה לו השפעה רבה על בניטו מוסוליני, הוא מעולם להא הפך לפעיל בממשל הפאשיסטי באיטליה. זאת בין היתר כיוון שהפך לנכה, בעוקבות ניסיון התנקשות בחייו בשנת 1922, ערב 'המצעד לרומא' שהוביל לעליית מוסוליני לשלטון.
ד'אנונציו קיבל תואר אצולה ב-1924, וב-1937 התמנה לנשיא האקדמיה האיטלקית למדעים. הוא מת בביתו מהתקף לב בשנת 1938. מוסוליני העניק לו הלוויה מלכותית.
ד'אנונציו היה מקור ההשראה החוקתי והפוליטי למוסוליני, והוא מכונה 'מבשר הפאשיזם האיטלקי' מבחינה אידיאולוגית ומעשית כאחת.
מערכת הטכס המורכבת של הפאשיזם גובשה על ידי ד'אנונציו בפיומה, שבה הכריז על עצמו כדיקטאטור שנושא בתואר 'דוצ'ה'. היא כללה את נאומי המרפסת של השליט, אשר ניהל דיאלוג דרמטי ורטורי עם ההמון הממושמע, שהשיב לו בהצדעה פאשיסטית במועל יד וקריאות הידד מאורגנות, כשהוא מתלהב מהכוריאוגרפיה של מצעדי הרחוב והמפגנים ההמוניים, שנערכו תוך שימוש בסמלים דתיים במסגרת חילונית חדשה.
במישור המעשי יותר כללה 'הבשורה' של ד'אנונציו את ממשלת שילטון היחיד, הכלכלה הריכוזית, מיליציות החיילים המשוחררים האלימות, מדיניות היד החזקה והתגובה המיידית, ההתנקשות בחיי מתנגדים פוליטיים, והשימוש הרב בתעמולה ובאחיזת עיניים פוליטית.
ד'אנונציו תמך במדינית החוץ התוקפנית של מוסוליני, והריע לו עם כיבוש אתיופיה.
יש מי שמתארים אותו כ'דוצ'ה הראשון'. איטאלו באלבו, לימים שר התעופה של מוסוליני, ניסה בראשית שנות ה-1920 לשכנע אותו לשוב לזירה הפוליטית ולעמוד בראש המפלגה הפאשיסטית.
למרות פרישתו מהחיים הפוליטיים חש מוסוליני צורך להמשיך ולפייס אותו, ושלח לו כספים כדי לשמור על תמיכתו הפוליטית.
ד'אנונציו המשיך בכל זאת להתערב בפוליטיקה עד סוף ימיו. הוא ניסה בלא הצלחה, החל מ-1933, לשכנע את מוסוליני שלא להצטרף לברית עם היטלר, עד כדי כתיבת סטירה פוליטית על זה האחרון, שמטרתה הייתה לערער את הקשר ההדוק שנרקם בין השניים.
סופר מפורסם וגיבור מלחמה זה היה סופרמן מטעם עצמו.
בשיא תהילתו האמנותית, ד'אנונציו הסופר השפיע רבות על התרבות האירופאית ועל דורות של יוצרים איטלקים. המוניטין האמנותי שלו הועם על ידי דעותיו הפוליטיות. נטיותיו הקיצוניות באו לידי ביטוי גם ביצירותיו, ועוררו את זעמי הביקורת, אשר כינתה אותן לעיתים כ'מרושעות, אנוכיות, ומושחתות'.
יצירתו מושפעת רבות מהאסכולה הסימבוליסטית הצרפתית, וכוללת קטעי אלימות עזה, תיאורי מצבי נפש א-נורמאליים, וסצנות דימיוניות.
ב'להבת החיים', אחת מיצירותיו החשובות אשר עוררה מחלוקת רבה בעת פרסומה בשנת 1900, הוא מתאר את עצמו כסופרמן ניטשאי, במקביל לתיאור פרשת אהבתו לאלאונורה דוזה.
כוחו היצירתי היה רב בעיקר בכושר החקרנות והירידה לפרטים, ומצומצם יותר במישור התיאור האישי הפנימי. הגברים והנשים ביצירותיו הם ברובם אותה 'דמות אחת', אשר מתמודדת באותה הדרך בבעיות שונות בתקופות שונות של החיים. אך למרות המחלוקת הוא נחשב בשעתו כמחדש התרבות האיטלקית ולאחד היוצרים הקלאסיים הגדולים שלה, בזכות סגנונו המלוטש ועושר לשונו. ביצירותיו המאוחרות יותר, משנת 1911 ואילך, הוא מתון יותר ברגשותיו, פחות נימלץ ושטחי, מחבר היטב בין ישן לחדש, ומתקרב לאידיאל של הרנסאנס האיטלקי.
חייו ומותו של ד'אנונציו מונצחים במוזיאון שהוקם בצד ביתו שעל חוף האגם. זהו כיום שילוב של מוזיאון מלחמה, ספריה, ארכיון ספרותי והיסטורי, תיאטרון, ואתר זיכרון. במוזיאון מוצג, בין היתר, המטוס בו טס מעל ווינה במלחמת העולם הראשונה.
מקור: ויקיפדיה
