פרשת בא ופרשת לך לך

פרשת 'וארא' בספר שמות מקבילה לפרשת 'וירא' בספר בראשית.

פרשת 'בא' שאחרי 'וארא' מקבילה לפרשת 'לך לך' שלפני 'וירא'.

לפנינו ארבע פרשות בסדר כרונולוגי עולה בספר שמות שמקבילות בתוכנן לארבע פרשות בסדר כרונולוגי יורד בספר בראשית. זאת על פי הטבלה הבאה:

ספר שמות -- ספר בראשית

וארא -------- וירא

בא ---------- לך לך

בשלח ------- נח

יתרו -------- בראשית

פרשת בא מקבילה לפרשת לך לך במספר סיפורים: בפרשת מתואר הזבח ערב יציאת מצרים, שמקביל לסיפור הברית בין הבתרים בפרשת לך לך. בהמשך מתוארת בפרשת בא מצוות המזוזה במתכונתה הראשונית של מריחת דם. בפרשת לך לך מתוארת מצוות ברית המילה. המזוזה היא עבור הבית מה שברית המילה היא עבור הגוף.

הקבלה כללית יותר בין פרשת לך לך לפרשת בא היא שבפרשת לך לך מסופרת יציאת מצרים של אברהם אבינו, היורד למצרים מחמת הרעב, והקב''ה מנגע את פרעה בנגעים קשים כדי שישחרר את שרה, ושולח אותו ברכוש גדול.

פרשת בשלח שמתארת את חצית ים סוף מקבילה לפרשת נח אשר שלח את היונה לבדוק אם תם המבול.

בפרשת יתרו נמסרות עשרת הדיברות ולכן היא מקבילה לפרשת בראשית.

איינשטיין והמציאות שנתפשת כאחרת

הבזק אור מופיע באותה עת בדיוק בשני מוטות המרוחקים זה מזה בצמוד למסילת הברזל.

לאדם העומד וצופה מרחוק בשני האורות הם נראים באותה העת בדיוק.

אך לאדם הנוסע ברכבת ומחזיק בידו שתי מראות בזוית כך שיוכל לראות את מה שקורה בצדדים, האורות מופיעים זה לאחר זה.

האם מדובר באשליה אופטית שנובעת מכך שהאדם רואה בעיקר את הנוף הנע?

אם מהירות האור קבועה, האדם ברכבת היה צריך לראות את שני ההבזקים באותה עת.

איינשטיין ציטט ניסוי זה כדי להמחיש כי תפישת הזמן משתנה מאדם לאדם. הניסוי מעיד כנראה על חפזונו בבחירות אימות לטענתו אודות התפישה הסובייקטיבית של הזמן, שכן למראית עין הוא מעיד דווקא על מהירות משתנה של האור. הוא שאף להישאר צמוד לתחומים הפיזיקליים בהם היה מומחה, שהיו זמן ואור.

איינשטיין התכוון כנראה לכך שתפישת המציאות כולה משתנה מאדם לאדם, ולא תפישת הזמן בלבד. מהירות האור בלבד היא קבועה, והיא ציר שסביבו סובבת כל המציאות כולה.

זאת בדומה לאדם הנמצא בהיכל מלא אור יקרות, אשר ראשו נעשה סחרחר ותודעתו מתחלפת לנוכח החיזיון.

מכאן נובע כי כאשר איינשטיין השתמש במושג 'זמן' לכל אורך הקריירה שלו, הוא התכוון למציאות כולה, למעט מהירות האור.

השימוש שלו במושג 'זמן' לאחר חווית ההארה שלו אודות סובייקטיביות התפישה האנושית היה בבחינת פיתרון סמנטי מיידי בלבד.

איינשטיין התכוון במושג 'זמן' לתודעה כולה, בדומה לתודעה המתוארת בספרות של 'זרם התודעה', של ג'יימס ג'ויס ווירג'ינה וולף.

גדולתו של איינשטיין היתה בתרגום 'זרם התודעה' למציאות הפיזיקלית -קוסמית, שניתן להוכיחה באמצעות ניסויים מדעייים.

לאיינשטיין היו אם כן שלושה שלבים של התפתחות התודעה במהלך הקריירה המדעית שלו:

א. התפישה שהמציאות היא סובייקטיבית כולה, למעט מהירות האור. זאת תורת היחסות הפרטית.

ב. האחדה של תפישה זאת בתפישת 'היקום המעוקם'. זאת תורת היחסות הכללית.

ג. התחברות לתורת הקוונטים. זאת תורת המעבר בין עולמות.

מהלך מדעי זה דומה מאד למהלכי התפתחות רוחניים כמו שמוצגים בפסיכולוגיה האלטרנטיבית הפופולארית.

עז להסרת כאב

תשובה למנשה קדישמן שמילא את הגלריות בכבשים.

פרשת וארא מול פרשת וירא

חשוב להשוות בין פרשת וארא שבספר שמות לפרשת וירא שבספר בראשית, שכן בשתי הפרשות העלילות דומות, אם כי בקנה מידה שונה:

שתי הפרשות מתחילות במידת הכנסת האורחים: בספר בראשית אלה הם אברהם אבינו ולוט שמארחים את שלושת המלאכים. בספר שמות פרעה מסרב לשחרר את בני ישראל ולשלחם ממצרים.

בהמשך מתואר זעם האל: בבראשית מסופר על חורבן סדום ועמורה. בשמות מסופר על עונש מכות מצרים.

בבראשית מסתיימת הפרשה בסיפור עקדת יצחק. בספר שמות מסתיימת הפרשה לפני מכת בכורות.

האות יו''ד נחשבת לחשובה שבאותיות שם ההוויה.

פרשת שמות - מצרים כתמונת ראי של ארץ ישראל

התנחלות הקב''ה במצרים היא ירידה ''בעבור היות השמיים נכבדים מן הארץ וה' מלא כבודו הכל"[אבן עזרא].

ההבדל העצום בין שמיים לארץ וחוסר היכולת לחבר ביניהם קיים רק בחוץ לארץ.

חז''ל גזרו טומאה על האוויר והאדמה של ארצות העמים כדי ללמד על הקוטביות בין קדושת השמיים וטומאת ארץ העמים.

לעומת זאת ארץ ישראל היא שער השמיים. קרובה היא ונושקת לכסא הכבוד. בארץ ישראל מתגלה שהקב''ה הוא אחד למעלה ולמטה ללא הפרש.

לכן כדי לחבב את ארץ ישראל על עם ישראל, כדי ללמד עד כמה היא חשובה, ירד הקב''ה בכבודו ובעצמו ועשה את כל הנסים והנפלאות במצרים.

אהבתנו לארץ ישראל היא זאת שתמשוך את הנסים הגדולים שאנו כה מחכים להם.

הנושא העיקרי של החומש הוא תאור גאולת מצרים. לכן חז''ל כינו את ספר שמות: ספר הגאולה.

ספר שמות אינו אלה בחינה מחודשת של עלילות ספר בראשית מתוך נקודת מבט מרוחקת מבחינת המקום, התפישה השכלית, והזמן: העם נמצא במצרים, ארץ ממודרת והיררכית מבחינת החברה והאמונה, שבה התפישה ההוליסטית של בני ישראל את האחדות בין האדם האל והארץ אינה מובנת מאליה, ויוצרת מבחנים קשים.

משה חי את המציאות הקשה - בני ישראל הם עבדים, וניסיונותיו לעזור להם נתקלים בהתנגדות קשה גם מצידם. לשון הרע והבגידה נפוצים ביניהם. לעומת זאת אלוהים מתאר את ארץ ישראל בפני משה, שבורח מעמו למדבר, כדימוי אידיאלי - ארץ זבת חלב ודבש.

משה לוקח את אשתו ואת בניו בדרך חזרה למצרים. בדרך מתרחש אירוע: "ויפגשהו ה' ויבקש המיתו". ציפורה מלה את בנה, ובעקבות מעשה זה סרה סכנת המוות, וציפורה מכריזה: "חתן דמים למולות". על משה רבינו נאמר כי נולד מהול וצדיק. ברית המילה היא אם כן טכס המקשר בין בני האדם בברית של אחווה הדדית.

מוטיב המאזניים מופיע בספר שמות ברמה המופשטת. הדוגמא העיקרית היא שני לוחות הברית, המתחלקים לחמש מצוות עשה ולחמש מצוות אל תעשה. במקביל, מוטיב המאזניים מופיע לאורך החומש גם ברמה המוחשית ביותר, כליקוי פיזי בר תיקון. בתחילת הספר מצוין כי משה רבינו הוא כבד פה, אדם שיש לכרות אליו אוזן כדי להבינו. בסוף התורה יתעלה משה על מומו זה וישא את שירת 'האזינו'.

התקופה שמתחילה בשבוע פרשת שמות נקראת: ימי השובבי''ם. ראשי התבות של המילה שובבי''ם הן פרשיות השבוע: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים.

פרשת ויחי - יעקוב שוקל ומשכל ידיו מעל אפרים ומנשה

עיניו של יעקוב כבדים מזוקן. פעם הוא רואה ופעם לא. את יוסף הוא מזהה, אך לא את נכדיו.
חז''ל מפרשים כי יעקוב נתן שכל לידיו כאשר שיכל אותן מעל אפרים ומנשה.
לכאורה הכוונה למעשה ספונטאני, מעין רפלקס שבו ניתן פורקן מיידי לתחושת הגוף הפנימית.
אך ליעקוב היתה שהות כדי לשקול את המעשה, כי יוסף מציב את הנכדים בפניו, לוקח אותם חזרה מברכיו, מדבר איתו, ולבסוף מעמידם לברכה.

לאחר האיחוד המשפחתי במצרים נסגר מעגל היחסים הרעועים בין האחים, ויעקוב מנצל זאת למעשה סימלי, לפיו בין נכדיו הבן הצעיר יקבל ברכה לפני הבן הבכור.
התעתועים האופטיים מקבילים לתעתועי גורלו של יעקוב, והוא מאחד בין המראות לטובת אמת נשגבת של שיוויון.

המילה 'שיכול' קרובה למילה 'שכל', ושתיהן קרובות למילה 'מישקל', שהיא מילה נרדפת למילה 'מאזניים'.

המעשה הוא ביטוי לכמיהת ההורים לשיתוף פעולה בין צאצאיהם, על פי הדימוי לפיו אגודת זרדים המשולבים זה בזה היא חזקה יותר מאשר קורת עץ בודדה.

פרשה זאת היא סופו של ספר בראשית. ברכות יעקוב לבנין סוגרות את המעגל שהתחיל בסיפורי גן העדן וקין והבל.

ספר שמות אינו אלה בחינה מחודשת של עלילות ספר בראשית מתוך נקודת מבט מרוחקת מבחינת המקום, התפישה השכלית, והזמן:
העם נמצא במצרים, ארץ ממודרת והיררכית מבחינת החברה והאמונה, שבה התפישה ההוליסטית של בני ישראל את האחדות בין האדם האל והארץ אינה מובנת, ויוצרת מבחנים קשים.

ברווח בין עולם לצעצוע

על המודל בתרבות הישראלית

מאת: תמר ברגר

מודל הוא ייצוג מסוג מיוחד של דבר, של חפץ או של רעיון: הוא נועד לשמש דוגמה – דוגמה במובן של מופת, במובן של המחשה, או בשני המובנים גם יחד. המודל מעניין בגלל היחס הכפול, של דומות ושל שונות, שמתקיים בינו לבין נושאו. עליו לייצג אותו באופן ברור מספיק כדי שיזוהה, אבל אין הוא יכול להיות זהה לו לחלוטין, עד לבלי הכר.

ספרה של תמר ברגר, ברווח בין עולם לצעצוע, מציע שיטוט בהוויה הישראלית דרך זווית מיוחדת: התבוננות בשורה של מודלים מסוגים שונים, המשמשים נקודות מוצא למסות נפרדות, שבהצטרפותן זו לזו יוצרות טקסט אחד ביקורתי, כואב ואוהב, על הישראליות. אוטו צעצוע עשוי קרטון שנמצא בראש ערימת אשפה בשכונת דַחְיית אל בָּריד, פסל-בובה של נער שחור ענק במוזיאון תל-אביב, תצלום של ג'יפ שלל המשמש לאימוני הצבא, מפת קיר של מדינת ישראל משנת 1951, הוראות הבנייה של המשכן האלוהי בספר שמות, דירה-לדוגמה וירטואלית בנס-ציונה, תצוגת פוחלצים בפתח-תקווה, מיצב של חדר איזולציה קיבוצי והאוטופיה הציונית "אלטנוילנד" – אלה נקודות המוצא לדיון המוביל אל עוד מודלים ואל טקסטים, נופים וחוויות, חוצה בדרכו יבשות וזמנים.

וכך מוביל האוטו העשוי קרטון וצבוע בצבעי הדגל הפלסטיני אל בודלר, ואל מלאני קליין, ובחזרה אל המחסום שלידו נמצא; ופסלו של הנער הנפיל, שחור-עור ועצום-עיניים, מוביל אל בובות מין, ואל אולימפיה של את"א הופמן, ואל רילקה; ותצלום הג'יפ המשמש מטרת ירי מוביל אל מודל ממוחשב של העיר עזה, ואל 11 בספטמבר, ואל הגליל הערבי; והמפה של מדינת ישראל משנת 1951, המבקשת לסמן בבירור גבולות, מובילה אל פריצתם; ותצוגת הפוחלצים בגן החיות בפתח-תקווה מובילה אל התצוגה של מוזיאון "יד לבנים"; ותיאור בניית המשכן בספר שמות מוביל אל אתר מיני ישראל; והדירה-לדוגמה הווירטואלית בנס-ציונה מובילה אל הולנד של המאה ה-17; ומיטה במיצב של חדר איזולציה קיבוצי מובילה אל הלֶלֶה של קַסאי, ואל שקספיר, ואל דידו ואנֵיאס; והרצל מוביל אל אמיל חביבי.

תמר ברגר כותבת על המרחב הישראלי. ספרה "דיוניסוס בסנטר" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד (1998).

לרקוד עם דמעות בעיניים

ההיסטוריה של תרבות המועדונים והדיסקוטקים בישראל
מאת: ניסן שור

'לרקוד עם דמעות בעיניים' מציע צלילה יסודית וסוחפת אל מעמקי תרבות המועדונים והדיסקוטקים בישראל, ומאיר אותה בזרקור רב-עוצמה.

סיפורה המלא, המשורטט כאן לראשונה לפרטי פרטיו, נפרש על פני ציר זמן היסטורי של חמישים שנה, בקו מקביל – ועם זאת מתנגש – לתולדות המדינה:

מהחבורות הסלוניות של אמצע שנות ה-50 והדיסקוטק הראשון בישראל, דרך שיגעון הדיסקו של שנות ה-70, מועדוני הגל החדש האפלוליים של תל אביב בשנות ה-80, לידתו של הטראנס כתופעה ישראלית מוזיקלית-חברתית ייחודית ועד לפריחתם חסרת התקדים של מוזיקת הריקודים האלקטרונית, מועדוני ההומואים, סם האקסטזי ו"אומת הדאנס", אשר היא היא התופעה התרבותית הבולטת של העשור האחרון של המאה ה-20, אשר השפיעה על חייו של דור שלם של צעירים ועיצבה אותם.

בשפה קולחת, אשר אינה מסתירה את אהבתו ותשוקתו לנושא, מביא ניסן שור את סיפוריהם האישיים של גיבורי הספר, אנשים שעד כה התקיימו בשוליים, דווקא מפני שלא הסכימו ליישר קו עם האתוס הציוני ועם הקטסטרופיזם המובנה של החברה הישראלית.

דמויות אלה – בעלי מועדונים, תקליטנים, בליינים ובוהמיינים – הפכו את חיי הלילה לביתם ואת השמחה לייעודם, תוך כדי בריאת יקום אוטונומי של תענוגות.

'לרקוד עם דמעות בעיניים' מנתח באופן חד את היחסים הסבוכים והמסוכסכים שבין תרבות המועדונים בישראל לבין הנוף הלאומי שבצלו התקיימה תמיד. הוא עוסק בהרחבה בפוליטיקה של הריקוד הישראלי, לצד המתח שבין הלוקאלי לגלובלי כפי שהוא בא לידי ביטוי על רחבות הריקודים.

ניסן שור – עיתונאי ומבקר תרבות, אשר כבר למעלה מעשור מסקר בכתיבתו את התרבות הפופולרית – לוקח את הקוראים למסע מקיף בנבכיה של תרבות שזוכה סוף סוף לכבוד הראוי לה.