תיפרושת הבניה בישובי המגזר הערבי בישראל

ויהי בימי אחשוורושיהו

וַיְהִי בִּימֵי אֲחָשְּׁוֵורוֹשִׁיָּהוּ

וַיְהִי בְּיָמִים אֵלֶּה וּבִירוּשָׁלַיִם מוֹלֵךְ אֲחָשְּׁוֵורוֹשִׁיָּהוּ,
וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ שַׁרְתִּי.
וְיִתְעַמֵּת אֲחָשְּׁוֵורוֹשִׁיָּהוּ עִם פָּרַס וּמַדַּי וְיָכֹל לָהֶם.
וְיָצָא לַטִּיּוּלִים מֵהֹדּוּ וַעַד כּוּשׁ בִּמְטוֹסוֹ הַמַּמְלַכְתִּי,
וְכָל הָעוֹלָם יָרֵא מִמֶּנּוּ.

וִיקַבְּלוּ אֲחָשְּׁוֵורוֹשִׁיָּהוּ וְשַׁרְתִּי מַתָּנוֹת
מְלוֹא הַחֹפֶן מֵחֲבֵרִים וּמְלַחֲכֵי פִּנְכָּה,
וְהֵטִיבוּ עִם עֲשִׁירֵי הָאָרֶץ עַד בְּלִי הַכָּרָה,
וְכָל הָעָם שָׁרוּי בְּדַלּוּת אֲיֻמָּה,
מַעֲמַד הַבֵּינַיִם נִכְחַד, וְאֵיכוּת הַסְּבִיבָה כְּפַח הָאַשְׁפָּה.

וְהֶחְלִיט אֲחָשְּׁוֵורוֹשִׁיָּהוּ לְבַצֵּר אֶת מַעֲמָדוֹ
בְּתַקְצִיבִים שְׁמֵנִים לָעֵדָה הַחֲרֵדָה,
אֲשֶׁר אֵינָהּ תּוֹרֶמֶת מְאוּמָה לַמְּדִינָה,
לֹא עוֹבֶדֶת וְלֹא מְשָׁרֶתֶת בַּצָּבָא,
אַךְ מְצַיֶּתֶת לַשְּׂרָרָה.

וְהִפְגִּין הָעָם בְּכָל הַמְּדִינָה,
מִקִּרְיַת שְׁמוֹנָה וְעַד טָבָּה,
וְיִצְעֲקוּ הַמַּפְגִּינִים מִפֹּה וְעַד הוֹדָעָה חֲדָשָׁה,
עַד מָתַי נִשְׁתֶּה אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה,
דֵּי לִשְׁחִיתוּת, נִמְאַסְתָּ.

וְיֹאמְרוּ מַנִּי נַפְתָּלִי וְיִגְאָל סַרְנָהּ,
הָבָה וְנוֹצִיא דִּבַּת שַׁרְתִּי רָעָה.
נוֹדִיעַ בַּצִּבּוּר עַד כַּמָּה הִיא רְשָׁעָה,
מִתְעַלֶּלֶת בְּבַעֲלָהּ, מִשְׁתַּלֶּטֶת, וּכְאֶבֶן לִבָּה.

אַךְ הָעָם מֵאֵן לְהִשְׁתַּכְנֵעַ, כִּי אָמְרוּ בַּעֲלֵי הַדֵּעָה:
אִם הָאִשָּׁה כָּל כָּךְ רָעָה, סִימָן שֶׁבַּעֲלָהּ הוּא נְשָׁמָה.
בַּשַּׁמְפַּנְיָה נַשְׁקֶה אוֹתָהּ, וּלְבַעֲלָהּ נְבִיא אִשָּׁה חֲדָשָׁה.

וִיחַפְּשׂוּ בַּמַּמְלָכָה אַחֲרֵי דְּמוּת רְאוּיָה, וְנִמְצָא כִּי
הַחֲדָשָׁה, הַיְּרַקְרַקָּה, שֶׁמָּה הוּא אֶקוֹלוֹגְיָה.
אֶקוֹלוֹגְיָה עִם הַמֶּלֶךְ תְּנַאי עַל שְׁמָהּ הִתְנְתָה,
וְהוּא הִסְכִּים, אַךְ אוֹתוֹ שָׁכַח בִּמְהֵרָה.

וְיִתְחַתְּנוּ אֲחָשְּׁוֵורוֹשִׁיָּהוּ וְאֶקוֹלוֹגְיָה הַנִּפְלָאָה,
אַךְ אֲחָשְּׁוֵורוֹשִׁיָּהוּ לֹא יָדַע מְנוּחָה,
כֵּיצַד לָרֶדֶת מֵהָעֵץ שֶׁעָלָיו עָלָה.
יַעַן כִּי גַּם אֵלָיו הִגִּיעָה הַמִּשְׁטָרָה.
וּבְאִישׁוֹן לַיְלָה בִּפְנֵי אֶקוֹלוֹגְיָה בָּכָה.

וְתֹאמַר לוֹ אֶקוֹלוֹגְיָה תִּזְכֹּר אֶת אֲשֶׁר הִבְטַחְתָּ,
וְתֵן בְּבַקָּשָׁה לְדוֹדִי אֲחִי אָבִי לְיַעֵץ לְךָ.
וְיֹאמַר הַיּוֹעֵץ מֵאֶרֶץ עֵץ: הָבָה וְנִבְנֶה מְדִינָה יְרֻקָּה,
עִם תַּחְבּוּרָה צִבּוּרִית, הִתְחַדְּשׁוּת עִירוֹנִית,
שִׁקּוּם סְבִיבָהּ, אֶנֶרְגְּיָה נְקִיָּה, וְכָךְ הָלְאָה.

אֲחָשְּׁוֵורוֹשִׁיָּהוּ נִמְצָא כְּבָר בַּסְּבַךְ לְלֹא מוֹצָא,
כִּי גַּם בְּנוֹ יָאִירָא שִׂחֵק לוֹ בַּנְּשָׁמָה,
וּבְתִקְשֹׁרֶת כִּכֵב בַּעֲלִילוֹת זִמָּה וּמְזִמָּה.
אַךְ בַּשָּׁעָה הָאַחֲרוֹנָה, טֶרֶם הוֹדִיעַ עַל פְּרִישָׁה,
הוּא קִבֵּל מִכְתָּב מֵעִיר הַנָּמֵל הַדּוֹעֶכֶת חֵיפָה.

וּבַמִּכְתָּב נֶאֱמַר כִּי יֵשׁ לְהָקִים נָמֵל תְּעוּפָה,
אֲשֶׁר יָבִיא לָעִיר מְלוֹא הַחֹפֶן תַּעֲסוּקָה,
וְגַם יְשַׁפֵּר מְאֹד אֶת אֵיכוּת הַסְּבִיבָה.
וְיַעֲשֶׂה זֹאת הָעֵצָה, וְתָבוֹא לְצִיּוּן הַיְּשׁוּעָה.
כְּמוֹ עַל כַּנְפֵי הַיּוֹנָה.

וּמִינִי אָז מְצַיְּנִים אֶת יוֹם הַנֵּס בְּכָל שָׁנָה
וְחוֹגְגִים בְּחֵיפָה בְּתַהֲלוּכַת עַד-לֹא-יָדַע
שֶׁמְּאַרְגְּנִים הַמּוֹסָדוֹת לְהַשְׂכָּלָה גְּבוֹהָה,
וְשֵׁם הַתַּהֲלוּכָה הוּא אָרְכִי-פָּרְחִי-טוּרָה.

אַחֲרֵי הַתַּהֲלוּכָה יֵשׁ גַּם מְסִבָּה,
וּבַמְּסִבָּה כָּל אִישׁ מִמּוּמוֹ נִרְפָּא.
כּוֹלֵל רֹאשׁ הָעִיר מֵהַכֶּרֶס הַגְּדוֹלָה,
הַדּוֹד הַיּוֹעֵץ מֵרֶגֶל הָעֵץ הָעַתִּיקָה,
וַאֲפִלּוּ אֲנִי מִכַּף רַגְלֵי הַפְּחוּסָה

העיר המואנשת

שלושה רבעים מאוכלוסית התבל יתגוררו בערים בתוך עשרות שנים אחדות. העיר היא נושא רחב היקף אשר קל מאד לאבד את הכיוון במסגרת העיסוק בו, אך העיר היא הגנרטור המרכזי עבור המין האנושי. העיר היתה תמיד מפלט של סולידריות חברתית, מקור לקירבה וליצירה, לעומת הסביבה הטבעית שמקיפה אותה, אשר נשלטת על ידי הבדידות האנושית וכוחות שאין שליטה עליהם. העולם הופך להיות עירוני ברובו, כי העיר היא פתרון למשבר הסביבתי. מראשית קיומה העיר היתה דימוי מואנש, ספונטני או מתוכנן. קיים שיתוף פעולה היסטורי בין מתכנני הערים לאנשי הרפואה למען יצירת העיר הבריאה. במהלך הדורות התפתח השימוש במודלים אנטומיים לצורך תכנון העיר. לכן אין טבעי יותר בימינו מאשר לאחד בין המראות והמידע אודות הגוף האנושי עם המראות והמידע אודות העיר. בעתיד ההאנשה לא תהיה עיקרון תכנוני או תיאורי בלבד, היא תהפוך למהות הקיומית. המערכות העירוניות יהיו שזורות במלואן במערכות האנושיות באמצעות תהליך התפתחותי דינאמי.

תפרושת הבניה בישובי המגזר הערבי - תקציר להרצאה במסגרת הכנס השנתי של איגוד המתכננים בישראל בירושלים במרץ 2018

תפרושת הבניה בישובי המגזר הערבי

שם המחבר: אבינועם עמיזן

פעיל סביבה - גיאוגרף. בלוגים: דמות האדם של ארץ הקודש, החצר האחורית של חיפה, avira111@gmail.com

קיימת אנרכיה בתחום התכנון האזורי במדינת ישראל. האנרכיה מתבטאת בהתפשטות בלתי מבוקרת של ישובי המיעוטים, אשר תופשים שטחים טבעיים עצומים. מדינת ישראל מכוסה בכל מקום אפשרי כמעט בישובי מיעוטים בצפיפות. באמצעות תקריבים במפות גוגל אפשר למצוא את שמות הישובים, ואת תפרושת השכונות והבנינים, עד לצורתו של כל בנין. המאפיין המרכזי של הבניה בישובי המיעוטים הוא של בניני מגורים משפחתיים נמוכים, באיכות בניה טובה, שמתפרשים על שטח נרחב, בהתאם לטופוגרפיה, בלי תכנון מוקדם. הם נעדרים לפיכך תשתיות מסודרות, בניה לגובה, אזורי תעשיה, שטחים ירוקים וכדומה. לדוגמא, שטח העיר חיפה לעומת שטח עוספיה ודלית אל כרמל. הישובים הדרוזיים זהים כמעט בשטחם לשטח העיר חיפה. זאת למרות שמספר התושבים בהם הוא כעשירית בלבד מזה של חיפה.

אין מפות רשמיות שבהן מופיעה תפרושת הישובים המלאה במדינת ישראל. תמונת השטח המעורפלת מאפשרת לקבל החלטות בנושא הרחבות בניה על פי ראות העיניים. 

התהליכים בגליל מתרחשים ביתר שאת במרכז, מזרח ודרום הארץ. התנועה הציבורית הרחבה להתחדשות עירונית שקיימת במגזר היהודי, וקוראת לעיבוי השטחים העירוניים באמצעות תכנון ובניה מחודשים, חייבת להתעורר גם בישובי מגזרי המיעוטים. היוזמה צריכה לבוא מתושבי ישובים אלה. הם מי שמסוגלים לטפל בנושא, בזכות כישוריהם והכרתם את מקום מגוריהם. בדרך זאת בלבד הם יוכלו להבטיח את עתידם ואת עתיד המדינה שבה הם חיים. 

במסגרת תנועה כזאת יאוחדו גושי ישובים שמקיימים רצף אורבאני ליחידה אחת, ויוקמו בהם שכונות חדשות על גבי הישנות כחלק מתוכניות התחדשות עירונית, עם אפשרות מגורים לכל מגזרי האוכלוסיה במדינת ישראל. כיום מחיר הקרקע לבניה משפחתית צמודת קרקע במגזר הערבי הוא עדיין נמוך מאד. אין תמריץ לאוכלוסיה להשקיע בהן. בנוסף, הפיקוח על הפרות הבניה הוא רופף ומאפשר בניה גם בשטחים ירוקים.

קיימת, לפיכך, נוסחא בעלת שני עקרונות בלבד לפיתרון נושא הבניה הבלתי מבוקרת בישובי המגזר הערבי: 1. יש לאכוף את חוקי הפיקוח על הבניה, באמצעות בלימת הבניה בשטחים בלתי חוקיים, על מנת שמחירי הקרקע יעלו. 2. במקביל יש להעלות את רמת המודעות של האוכלוסיה ליתרונות תוכניות הפינוי-בינוי, כפיתרון חיוני לבעיות הדיור.

בוועידות ''מוני אקספו'', האירוע הגדול של מרכז השלטון המקומי במרכז הירידים, שנערך בינואר 2017, בלטה בהיעדרה ההתיחסות למגזר הערבי. הפאנל של עמותת "אדם טבע ודין'' בנושא ''תכנון עירוני'' בכנס ''סביבה 2050'' בפברואר 2017 הנחיל אכזבה קשה עוד יותר. גם בכנס זה לא נשמעה אפילו מילה אחת לגבי השתלבויות המגזר הערבי בניסוי החברתי-תכנוני של התמ''א ופינוי-בינוי. באתר ויקיפדיה יש ערך על תופעת הפירבור בישראל. בערך מופיעה רשימת הישובים היהודים שמזוהים עם התופעה, אך אין כלל איזכור לישובי המיעוטים. זאת למרות שישובי המיעוטים הם חלק נכבד מאד מכלל הישובים הפרבריים במדינת ישראל, שהפכה כולה זה מכבר למטרופולין אחד. מלכתחילה נבנו הבנינים במגזרי המיעוטים בקומה אחת, על ידי אבי המשפחה, ובהמשך נוספו קומות, אגפים, ובנינים סמוכים לבני דורות ההמשך. כיוון שלא היה בשעתו תכנון הנדסי ראוי, הוגבלו הבנינים מבחינה הנדסית ל-2-3 קומות בלבד. כיום יש מגמה של בניה חזקה יותר, שאפשר להגיע באמצעותה עד ל 5-6 קומות. 

המשפחה הערבית המודרנית מתגוררת בדירה ברב קומות, ולהמחשה רבי הקומות של קהיר, ביירות או דובאי. נראה כי במגזר הערבי מודעים לחומר הנפץ החברתי שיש בתוכניות ההתחדשות העירונית. הם מבינים שכרוכה בהן גם אכיפה של חוקי התכנון והבניה, אשר במרכזם הריסת בנינים שנבנו שלא כחוק. ראשי הרשויות הדרוזיות והצ'רקסיות נערכים למאבק בצווי ההריסה שהוצאו לבתים במגזר. כ-80% מהבניה בכפרים הדרוזיים נעשתה ללא היתרי בניה.

אלה השואפים לדחוס עוד ועוד מבנים באזורי המגורים העירוניים בישראל, או מתנגדים לפיתוח פארק מטרופוליטני, סבורים כנראה כי עירם מוקפת אזורים ירוקים, וכל החפץ בכך יוכל למצוא שטחים טבעיים בשפע במרחק דקות אחדות של נסיעה מביתו. את הארץ השוממה ובעלת המראה הטבעי שאליה הגיעו חלוצי הציונות כיסינו בחלקה הגדול בשכבת בטון ואספלט, בין היתר מתוך הרצון להגיע להישגים טריטוריאלים. בני דודינו, אלה המתגוררים במדינת ישראל וברשות הפלשתינאית, החרו החזיקו אחרינו וכבשו גם הם את הארץ באותה מתכונת של ישובים הפולשים עד בלי די אל שטחים טבעיים. התוצאה היא התנגשות בין שתי מסות שהגיעו זה מכבר לרמתן הקריטית. את השלום לארץ לא יביאו הפוליטיקאים, וגם לא השקעה בנושאי שיתוף פעולה למיניהם. את השלום יכולים להביא הגיאוגרפים ומתכנני העיר והאזור בלבד, אשר ישבו וישרטטו ויתוו את מפת ישובי הארץ ושטחיה הטבעיים על פי הרצוי והראוי ביותר.

הַכִּפָּה הַפָּרִיזָאִית

כַּאֲשֶׁר פָּרְצָה פָּרָשַׁת דְּרַיְפוּס בִּשְׁנַת 1895, הִתְרַחֲשָׁה בְּמַקְבִּיל גַּם הִתְפַּתְּחוּת חֲשׁוּבָה מְאֹד בִּתְחוּם הַתְּעוּפָה, וְהִיא הַמְצָאַת הַצֶּפֶּלִין. הַצֶּפֶּלִין הָיָה הַמְצָאָה גֶּרְמָנִית, שֶׁהַצָּרְפָתִים חָשְׁשׁוּ מִמֶּנָּה מְאֹד. מֵאֲחוֹרֵיהֶם הָיוּ 100 שָׁנִים שֶׁל שְׁלִיטָה כִּמְעַט בִּלְעָדִית בָּאֲוִיר, בִּזְכוּת הַמְצָאַת הַכַּדּוּר הַפּוֹרֵחַ, עוֹד בִּשְׁנַת 1783, כְּשֶׁבַע שָׁנִים לִפְנֵי הַמַּהְפֵּכָה הַצָּרְפָתִית. כָּעֵת, לָרִאשׁוֹנָה, לֹא הָיוּ כְּלֵי טַיִס תְּלוּיִים בְּחַסְדֵי הָרוּחוֹת. סְפִינוֹת הָאֲוִיר יָכְלוּ לְהַגִּיעַ לְכָל מָקוֹם, בְּכָל זְמַן, וְלִשְׁהוֹת מֵעַל הַמַּטָּרָה כְּכָל שֶׁיִּרְצוּ. הַמְּצִיאוּת הַצְּבָאִית וְהַפּוֹלִיטִית הִשְׁתַּנְּתָה לַחֲלוּטִין. מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה פָּרְצָה, וְהִתְנַהֲלָה בְּמִדָּה רַבָּה, בְּהַשְׁפָּעַת הַפְצָצוֹת הָאֲוִיר שֶׁל הַצֶּפֶּלִינִים הַגֶּרְמָנִיִּים, אֲשֶׁר עִצְּבוּ אֶת פְּנֵי הַמְּדִינָה הַמּוֹדֶרְנִית.

הַתְּקוּפָה שֶׁל מִשְׁפַּט דְּרַיְפוּס מְכֻנֶּה גַּם בַּשֵּׁם ''הַתְּקוּפָה הַיָּפָה'', ה''בֶּל אֶפּוֹק'' בְּתוֹלְדוֹת צָרְפַת. בְּמַהֲלָכָהּ הִגִּיעָה הַתַּרְבּוּת הַצָּרְפָתִית לְשִׂיא פְּרִיחָתָהּ. הַכַּדּוּר הַפּוֹרֵחַ הָיָה הַסֵּמֶל הַטֶּכְנוֹלוֹגִי, וְגַם הַתַּרְבּוּתִי וְהָעִצּוּבִי. כָּל מִגְזְרֵי הַתַּרְבּוּת הֻשְׁפְּעוּ מִמֶּנּוּ, וּבִפְרַט הָאַדְרִיכָלוּת. כָּל מָה שֶׁהָיָה גָּבוֹהַּ עֻטַּר בְּהַרְחָבָה. הַצִּיּוּן הַבּוֹלֵט בְּיוֹתֵר הוּא מִגְדַּל אַיְיפֶל  עַל גְּדַת הַסֵּין, שֶׁנּוֹעַד בִּתְחִלָּה לִקְשִׁירַת כַּדּוּרִים פּוֹרְחִים, בְּמִסְגֶּרֶת יְרִיד הַסַּחַר הַבֵּינְלְאֻמִּי לִכְבוֹד 100 שָׁנָה לַמַּהְפֵּכָה הַצָּרְפָתִית. אַךְ הַסֵּמֶל הַהוֹלֵם וְהַנָּפוֹץ בְּיוֹתֵר הָיָה הַכִּפָּה הַמְּעֻטֶּרֶת, שֶׁנִּבְנְתָה בְּמוֹסָדוֹת רַבִּים בְּפָּרִיס בְּאוֹתָהּ הַתְּקוּפָה. הַכִּפָּה הַמְּעֻטֶּרֶת מַזְכִּירָה אֶת הַכַּדּוּר הַפּוֹרֵחַ הָרִאשׁוֹן, שֶׁהָיָה עָשׂוּי מִיְּרִיעוֹת מֶשִׁי מְצֻיָּרוֹת. מִבַּחוּץ הִיא נִרְאֵית כִּפָּה בּוֹלֶטֶת לְמַדַּי, שֶׁמִּשְׁתַּלֶּבֶת כִּפְנִינָה אַדְרִיכָלִית בֵּין הַגַּגּוֹת. מִי שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ הַמִּבְנֶה מִתְרַשֵּׁם מִיָּד מִגָּדְלָהּ וּמִצְּבָעֶיהָ. הַזְּמַן עוֹמֵד וְהַנְּשָׁמָה מִתְרַחֶבֶת.

חָשׁוּב לוֹמַר כִּי בְּנִגּוּד לַכִּפּוֹת שֶׁל הַמִּבְנִים הַדָּתִיִּים בְּרַחֲבֵי תֵּבֵל, הַכִּפָּה הַפָּרִיזָאִית הִיא חִלּוֹנִית. הִיא נִמְצֵאת בְּמִבְנֵי צִבּוּר מִכָּל הַסּוּגִים. זֹאת כִּפָּה שֶׁפּוֹנָה לָאֶזְרָח הַחִלּוֹנִי. הַכִּפּוֹת מַמְחִישׁוֹת אֶת תְּפִישַׂת הָעוֹלָם שֶׁל הַצָּרְפָתִים. הֵם רָאוּ אֶת הַשָּׂמִים כִּירִיעַת צִיּוּר מְעוֹרֶרֶת הַשְׁרָאָה בִּלְתִּי מֻגְבֶּלֶת, לֹא דָּתִית בִּלְבַד, אֶלָּא תַּרְבּוּתִית וֶאֱנוֹשִׁית בִּכְלָל. אֶפְשָׁר הָיָה מֵעַתָּה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּשָּׁמַיִם לֹא לְחֶזְיוֹנוֹת דָּתִיִּים בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם כְּרֶקַע צִבְעוֹנִי לִיצִירוֹת הַצִּיּוּר הָאִימְפְּרֶסְיוֹנִיסְטִי, שֶׁהָפַךְ לְנוֹשֵׂא הַדֶּגֶל שֶׁל הַתַּרְבּוּת הַצָּרְפָתִית, כְּמוֹ שֶׁמִּתְבַּטֵּא בַּמּוּזֵאוֹנִים הַחֲשׁוּבִים בָּעִיר.

פָּרִיז נִבְנְתָה לַחֲלוּטִין מֵחָדָשׁ בִּתְקוּפַת ה''בֶּל אֶפּוֹק''. נִבְנוּ כִּכָּרוֹת גְּדוֹלוֹת, שֶׁיּוֹצְאוֹת מֵהֶן שְׂדֵרוֹת אֲרֻכּוֹת, שֶׁחוֹרְצוֹת אֶת הָעִיר כְּמוֹ נְתִיבֵי הַמְּטוֹסִים בָּאֲוִיר. מִתְקַיְּמִים בָּעִיר דִּיאָלוֹגִים בֵּין הַכִּכָּר לַשְּׂדֵרָה, הָעִגּוּל לַקַּו הַיָּשָׁר, הַכִּפָּה לָאוּלָם הָאָרֹךְ. הַכִּפָּה וְהַכִּכָּר הֵם מָקוֹם שֶׁל הִתְכַּנְּסוּת וּתְחוּשַׁת שְׁלֵמוּת עַל זְמַנִּית. לְעֻמָּתָם, הָאוּלָם הָאָרֹךְ וְהַשְּׂדֵרָה הֵם סִפּוּר שֶׁל דֶּרֶךְ וַעֲלִילָה מִתְפַּתְּחִים עַל צִיר הַזְּמַן.

אֶת הַכִּפָּה וְהַכִּכָּר אֶפְשָׁר לְהַשְׁווֹת לָעוּגִית ה''מַקְרוֹן'' הַצָּרְפָתִית, שֶׁנּוֹצְרָה בִּתְחִלַּת הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים, כָּעוּגִיָּה הַמֻּרְכֶּבֶת מִשְּׁתֵּי דִּסְקִיּוֹת וּבֵינֵיהֶן מִלּוּי. עוּגִיַּת הַמַקְרוֹן נֶחְשֶׁבֶת לְעוּגִיָּה קָשָׁה וּמְסֻבֶּכֶת לַהֲכָנָה.

אֶת הָאוּלָם הָאָרֹךְ וְהַשְּׂדֵרָה אֶפְשָׁר לְהַשְׁווֹת לַבָּגֶט, הַלֶּחֶם הַצָּרְפָתִי הָאָרֹךְ וְהַצַּר. הַבָּגֶט הוּא גִּרְסָה פְּשׁוּטָה שֶׁל לֶחֶם, וְהֻמְצָא בְּמַהֲלַךְ מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה, לְאַחַר שֶׁלַּצָּרְפָתִים לֹא הָיָה מַסְפִּיק זְמַן לְהַתְפִּיחַ אֶת הַבָּצֵק בַּלֵּילוֹת כְּדֵי לְהָכִין לְחָמִים מֻרְכָּבִים.

מפת דמות האדם של ארץ הקודש

תכונת ההאנשה היא אחת התכונות האופייניות ביותר למין האנושי. ההאנשה, שהיא מתן תכונות ומראה אנושיים לחפצים דוממים ובעלי חיים, רווחת מאד בתרבויות העולם כאמצעי ביטוי. הפופולאריות הרבה של ההאנשה נשענת על היות גוף האדם מוקד תשומת לב מרכזי בחברה האנושית. במסגרת כל האמונות הדתיות הידועות משתמשים בעיקרון זה ברמה היומיומית, אך גם בעולם המודרני נדרש שימוש בהאנשה, לצורך ייעול הקשר בין המכונה לאדם. גוף האדם הוא עולם בזעיר אנפין בו משתקף העולם הגדול מחוץ לו, ולהיפך. ההאנשה נעזרת מאד בתכונת המוח לתפוס גירויים מעורפלים כמוכרים ובעלי משמעות, ובמיוחד בפעילותו הנמרצת בעת זיהוי פנים אנושיות.

מפות מהוות אמצעי רבי השפעה להעברת מסרים באמצעות סמלים תלויי תרבות. מפות עתיקות רבות ייצגו תמצית חזותית של הידע משולבת עם תפיסת העולם של יוצריהן. למרות שהמיפוי המדעי המודרני נעזר באמצעי מדידה משוכללים, גם מפות מדויקות מייצגות נקודת מבט פרשנית ומגמתית. במקביל, קיים שיתוף פעולה היסטורי בין אנשי הרפואה לאמנים לצורך המחשת האנטומיה באמצעים הגראפיים ובסגנונות האמנותיים המתקדמים ביותר, גם על חשבון התיאור המדעי הטהור.

מפות מואנשות, בהן מתוארים פני השטח כדמות אנוש, קיימות משחר ההסטוריה. המפות המואנשות מציעות השתקפות של זהות אישית וקולקטיבית של גוף האדם. מפות אלה נוצרה בתהליך הולדה ממושך. פני הנוף אינם בדיוק כתווי דמות האדם. נדרש תהליך שינוי צורה מורכב לצורך הפיכת הגיאוגרפיה לדיוקן אנושי. אך הדבר אפשרי כיוון שקיים דיאלוג מתמיד בין האדם לנוף, כתהליך דינאמי מזכך וכדימוי בפעולה.

המפות המואנשות המוקדמות הן מפות הכוכבים המזוהות עם היקום כולו, ומפות העולם המיושב של העת העתיקה וימי הביניים. מהן התפתחו בהדרגה בעת החדשה מפות מואנשות של ארצות ויבשות, אשר מבוססות על זיהוי דימיוני של פני השטח עם פני וגוף האדם. אטלסים של מפות אלה זכו להצלחה רבה עד למאה העשרים. בימינו, קריקטורות פוליטיות מעוצבות לעיתים כמפות מואנשות, והן כלי גיאופוליטי חשוב.

המושג 'צלם אלוהים' הוא רב חשיבות ביהדות, אך דמות האדם אינה נקשרת בו לארץ ישראל. זאת למרות שבתנ''ך כתוב כי האלוהים, עם ישראל, וארץ ישראל, הם ישות אחת. הגדרה זאת חרצה את גורל העם היהודי, כי בניגוד למוחשיות הברורה של העם והחוקים, גבולות הארץ נותרו עמומים ובלתי מוגדרים.

מפת ארץ הקודש כדמות האדם, שאותה יצר אבינועם עמיזן, היא תיאור מהפכני של הגיאוגרפיה של ארץ ישראל השלמה. המפה היא תוצאה של מחקר בזמן ובמרחב, הגוף והנפש. צורת האדם כוללת את חבלי הארץ בין נהר הירדן לים התיכון כפני אנוש, רמת הנגב כצוואר, וחצי האי סיני כטורסו. הרי אדום כשיער, והרי הלבנון כקרני מלאך, משלימים את התמונה.

בתהליך יצירת המפה נבחנו פני הנוף בתצלומים ומפות רבים בהתאמתם לדמויות אנושיות, אנטומיות ואמנותיות. רמת המתאם בין חבלי הארץ לגוף האדם עולה לאין שיעור על זאת הקיימת בכל מפה אנתרופומורפית אחרת. זאת רמת מתאם הקוראת לבחינה מדעית של הקשר, כמציאות פיזית בעלת תבליט יחודי, שחורט בנפש ומרומם אותה.