טיל אולנשפיגל ואדולף היטלר

יתכן כי דמות הפולקלור הגרמנית שהשפיעה על אדולף היטלר יותר מכל היא זאת של טיל ['טול'] אולנשפיגל.
טיל – שם עצם בעברית שפרושו 'רקטה', והוא נגזר מהפועל 'להטיל'.
TIL – הברה שאותיותה T ו-L הן הגבוהות ובעלות המימד האנכי ביותר באלפבית.
TALL – התואר 'גבוה' באנגלית.
TOLL – שם תואר בגרמנית שפרושו 'מטורף', 'יוצא מהכלל', ו'פנטסטי'.
TOLL – שם עצם בגרמנית שפרושו, כמו באנגלית, 'אגרה'.
טיל – ששמו מזכיר את חבל טירול באוסטריה ממנה הגיח היטלר.
טיל – שם שמזכיר את האגודה בשם 'טולה' בה צמח היטלר בשנות ה-1920.
טיל – החלק המרכזי בשם 'הי-טל-ר'.
טיל – הברה שנמצאת גם בכינוי הטיל כ'קליע' באנגלית וגרמנית 'PROJETILE'.
טיל אולנשפיגל [שהפרוש העממי של שם משפחתו הוא 'מנגב התחת', והפרוש הדיקדוקי 'ינשוף וראי'] - שהחידוד ברבים מתעלוליו נבע מיכולתו להעניק פירוש מילולי ארצי וסותר ל'שפה גבוהה'.
טיל – שנפיחות עזות היו לחם חוקו, כמו אצל היטלר ימ''ש, ואחדים מסיפוריו המפורסמים הם בנושא זה.
טיל – איש עמק הריין שדמותו אומצה גם על ידי ההולנדים הפרוטסטנטים למורת רוחם של הגרמנים הקתולים.
טיל - הפרחח הגרמני הפיקח והפופולארי של ימי הביניים, שמונצח יושב על כרכובי הגגות הגבוהים והמשופעים, שהיו הטריטוריה הטבעית שלו. הוא התחמק אל הגגות כדי לנוח מרודפיו. מהגגות נראו היו בני האדם כולם שווים. אצילים, כמרים, בעלי מלאכה ופשוטי העם כאחד. כולם היו נתינים של תעלולי הקונדס שלו.
בפולקלור העממי של אומות רבות יש דמויות דומות לזאת של טיל אולנשפיגל, שחביבות על כל הילדים. הצורך המאגי של הגרמנים בזהות לאומית הפך את טיל למקור השראה לאומני.

תשעה באב והשואה

תשעה באב הוא יום תחילת הפיתרון הסופי

מאת: אבינועם עמיזן

תשעה באב הוא יום תענית המציין את חורבן שני בתי המקדש: המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס בידי נבוכדנצר מלך בבל, והמקדש השני בשנת 70 בידי המצביא הרומאי טיטוס. יום זה מועד לפורענויות מאז ומתמיד, ואירעו בו בתקופת המקרא ובית שני ארבעה אסונות היסטוריים נוספים: חטא המרגלים, כיבוש ביתר בידי הרומאים, מותו של בר כוכבא, חרישת ירושלים בידי הרומאים. בהיסטוריה המודרנית היה זה היום בו התחיל גירוש יהדות ספרד ופורטוגל, בצו שהוציאה מלכת ספרד. יתכן והיו אסונות נוספים לעם היהודי שהתחילו ביום זה, אך הם לא צוינו כיוון שלא נותר מי שיזכירם.

ביום שבעה באב תש"א, 31 ליולי 1941, שלח גרינג, המישנה להיטלר במשטר הנאצי, מכתב לריינהרד היידריך בו הוא מורה לו להתחיל בהכנות לפתרון בעיית יהודי אירופה. היתה זאת הפקודה הראשית להשמדת היהודים המלאה.

את הסיטואציה של מתן הפקודה הגורלית ניתן לדמות במידה רבה לסיטואציה בה אחשוורוש חתם על הפקודה של המן הרשע להשמדת היהודים. כלומר היה זה רגע גורלי, תפנית מכרעת, במסכת של מאמץ להשמדת העם היהודי.

ממנה התחילה תגובת השרשרת בהיררכיית הפיקוד הנאצית, שנמשכה בועידת ואנזה חודשים ספורים לאחר מכן, בה החליט היידריך על הצעדים המעשיים לביצועה.

שבעה באב הם יומיים בלבד לפני תשעה באב. על פי הלוח העברי כל יום מתחיל בערבו של היום שקדם לו. ניתן לקבוע בוודאות כי שואת יהדות אירופה התחילה בתשעה באב תש''א.

שוב הפך יום זה ליום פורענויות נורא מכל. גדול המשוררים לא יוכל להכיל במילים את עוצמת ומשמעות צירוף המקרים הגורלי הזה.

תשעה באב חל באותה שנה ביום שבת. התענית נדחית על פי ההלכה לתחילת השבוע שלאחר מכן. אין הדבר גורע כמובן ממשמעות התאריך. בנוסף, בסוף השבוע העבודה האזרחי היהודי-נוצרי כרוכים הימים שישי, שבת וראשון זה בזה, מה שמפחית את ההבדל ביניהם. ברוב לוחות השנה לעבודה מסומנים בקצרה, או אינם מופיעים כלל, הימים שישי ושבת, או שבת וראשון. שבוע עבודה קצר מתחיל ביום שני ומסתיים ביום חמישי.

לוח השנה של שנת 1941 מראה את התאריכים:

הסיבות שהביאו את גרינג לחתום על הפקודה זה היו שונות, ובלתי קשורות באופן מודע או ישיר למשמעותו הגורלית של התאריך עבור העם היהודי. היה זה כחודש לאחר תחילת הפלישה הנאצית לברית המועצות, אירוע שריתק את כל תשומת הלב שלו בשל גודלו, מורכבותו ומשמעותו, ותפקידו המכריע של חיל האוויר בו.

בין קיץ 1940 לקיץ 1941 איבד גרינג חלק גדול מיוקרתו ומעמדו. ראשית, הוא איבד כ- 3,000 מטוסים, לעומת התכנון המקורי שלו. שנית, הוא איבד את השליטה על התעשייה האווירית. שלישית, התעצמות הפצצות האוויר של בעלות הברית, גרמה להלם בצמרת המפלגה הנאצית. לבסוף, היה הסיפור הבלתי נגמר עם רודולף הס סגנו השני של היטלר, שערק לבריטניה.

אין פלא שהיה מתוח, כועס, מתוסכל, פוחד. חסרו לו 2,000 מטוסים לקראת הפלישה לברית המועצות. הוא חיפש ביטוי של נקמה או פורקן, לתסכול לחוסר היכולת לנקום באופן ישיר באויב. נוצר אצלו גם צורך דחוף להרים את קרנו בעיני היטלר והמפלגה אשר היו שרויים בהתרומות רוח לנוכח ההצלחה הראשונית של הפלישה.

את התסבוכת שלתוכה נקלע היה גרינג חייב לפתור מיד. הוא היה איש פעולה בעל רצון ברזל. הוא חשב שהוא מתחיל לאבד שליטה והוא חייב להבהיר את מצבו. הוא חייב לאזן בין התהפוכות האחרונות לאידיאולוגיה הותיקה. היה עליו לנקוט בפעולה נחרצת. מדוע אם כך, חשב, לא נגד היהודים.

הוא הביט על שולחן הכתיבה. דוחות על הצלחתם של היידריך ואייכמן בגרוש היהודים מהרייך וחיסולם באמצעות 'יחידות הקומנדו', היו מונחות עליו. ניתן יהיה כעת לזרז את התהליך המוביל להשמדתם, כמו שרוצים הקנאים האידיאולוגיים של המפלגה שפוקחים עליו עין גדולה.

גרינג זכר כי הדרך לשליטה במפלגה עוברת דרך האנטישמיות האדוקה. לפני המלחמה הוא היה זה שהכתיב את חוקי נירנברג, וניצח על 'ליל הבדולח', מעשים שזיכו אותו בפופולאריות רבה בצמרת המפלגה, שלא אהדה את קשריו עם אצולת הממון.

גרינג חשב שבדרך זאת הוא יצור דינאמיקה חדשה, שבה סך הכול של המעלה ומטה יתאזן. הוא יפצה על אובדן המטוסים בהשמדת יהודים, ממש על פי הדיאלקטיקה האנכית נעדרת המוסריות של ניטשה. הוא חשב שכך הוא ימשיך לאחוז בכול מה שהיה לו. היה זה ניסיון להרוויח זמן ולטשטש את כישלונותיו.

גרינג היסס בוודאי קלות לפני שהוסיף את חתימתו על המסמך הקצרצר שהודפס במכונת כתיבה על נייר המכתבים הרשמי שלו בצבע תכלת. יתכן אף שחש על סף שיגעון. המחשבות הטורדניות אודות תבוסתה האפשרית של גרמניה השתלטו על מוחו. הוא החליט להחליף מחשבה טורדנית אחת באחרת. הוא פנה לתיאוריית קונספירציה, לפיה אדם חושד שזממו קשר נגדו והוא מתחיל לאסוף הוכחות לכך באופן שיטתי וכפייתי.

תיאורית הקונספירציה היהודית טופחה על ידי התעמולה הנאצית כחלק מרכזי באידיאולוגיה שלה. הספר 'הפרוטוקולים של זיקני ציון' בו מתוארת השתלטות יהודית על העולם היה אבן היסוד בתעמולה זאת. גרינג, שהיה כל יכול בגרמניה הנאצית, יכל לכלול במסגרת תיאורית הקונספירציה הזאת גם יחד עם הדעה כי היהודים שעוד נותרו בגרמניה, וביניהם אלה ששרתו במיניסטריון האוויריה שהיה תחת פיקוחו, תרמו להידרדרות מצבה הצבאי.

השורות הבאות חרצו את גורלו של העם היהודי. האדם שכתב אותן ראוי לדיראון עולם:

פקודה מהרמן גרינג לאלוף משנה ריינהארד היידריך

בהמשך למשימה שהוטלה עליך בצו מתאריך 24 לינואר 1939, לפתור את הבעיה היהודית באמצעות הגירה ופינוי, בדרך הטובה ביותר על פי המצב הקיים, אני ממנה אותך בזאת להתחיל בהכנות הארגוניות, הכספיות והאחרות הדרושות לפתרון כולל של השאלה היהודית, בכל השטחים באירופה תחת הכיבוש הגרמני. במקומות בהם סמכות גופים אחרים נוגעת בעניין, עליהם לשתף פעולה. עליך להגיש לי מוקדם ככל האפשר תוכנית פעולה אודות האמצעים הארגוניים, הכספיים והאחרים, ההכרחיים לביצוע הפתרון הרצוי של השאלה היהודית.

הרמן גרינג

ברלין, 31 ליולי 1941

המסמך, שהיה מודפס על נייר מכתבים תכול, התגלה בין ערימות המסמכים שהובאו ממשרדו של גרינג בעת ההכנות למשפטי נירנברג, ותורגם על ידי מתורגמן של ארה''ב.

גם אם המסמך נכתב במידה מסוימת לצרכי תעמולה אישית, גרינג היה מודע היטב להשלכותיו, שכן חודשים אחדים קודם הוא חתם, בתוקף תפקידו כאחראי על נושא היהודים, על הפקודה שאסרה על הגירת היהודים מהרייך. מכייוון שמזרח אירופה היתה באותה עת שדה קרב שלא ניתן היה לפנות אליו אזרחים, המשמעות ההגיונית שנבעה לפיכך מהביטוי 'פינוי' היתה אחת - חיסול. היידיריך מינף היגיון זה לעבר המסקנה הבלתי נמנעת בישיבת ואנזה בינואר 1942 וזאת לצרכי קידומו שלו, מתוך יוהרה ובטחון עצמי לאחר ההתקפה המוצלחת של היפנים בפרל הרבור.

תהליך השמדת היהודים התבצע לא ממניעים אנטישמיים בעיקר, אשר היו חלק נכבד בהחלט מהסיבות לו, אלא בעיקר על רקע המהלכים האסטרטגיים רחבי ההיקף ביותר של גרמניה הנאצית, שכללו את הפלישה לברית המועצות והצטרפות יפן כשותפה במלחמה. בעורף שדה המערכה במזרח אירופה החל היידריך בהקמת ארבעת מתקני ההשמדה הגדולים: טרבלינקה, מיידאנק, בלזץ וסוביבור במהלך שנת 1941. המתקנים היו מוכנים לפעולה לקראת סוף אותה שנה וככל הנראה הוחל בהפעלת המוגבלת, בהתאם לקריטריונים שנקבעו בועידת ואנזה, לפיהם הבלתי כשרים והחולים יהיו אלה אשר באופן טבעי 'ייגרעו' מהאוכלוסיה היהודית, שתגוייס כולה לעבודת כפיה. מהלך זה עם כל נוראותו היה מוגבל בהיקפו. השמדת היהודים צברה תאוצה והפכה למלאה לאחר ההתנקשות בחיי היידריך במאי 1942. אז הורה היטלר על פעולת נקם שבמסגרתה נספו כשני מיליון יהודים מיהדות פולין הקדושה במהלך קיץ 1942. כך עד לחורבן המלא.

המקרא וחז"ל זקפו את חורבן שני בתי המקדש לחובתו של עם ישראל, ולשיטתם תשעה באב מסמל את חורבנו הלאומי בעקבות ריקבון מוסרי. בית ראשון נחרב מחמת שלוש העבירות החמורות: רצח, גילוי עריות ועבודה זרה. בית שני נחרב מחמת שנאת חינם. בשני המקרים המנגנון השלטוני הושחת. השופטים רדפו שוחד ושלמונים, השרים היו סוררים חברי גנבים ומושחתים, והכוהנים וחכמי העם עבדו עבודה זרה בבית המקדש עצמו. ההנהגה המדינית סמכה על משענת קנה רצוץ וכרתה בריתות עם מדינות מתפוררות.

האם כזה היה גם המצב ערב חורבן יהדות אירופה?

יהדות אירופה הייתה מורכבת ברובה מאנשים תמימים וישרי-דרך, בעלי נטיות דתיות ופוליטיות מגוונות. עם זאת במהלך המלחמה חלה, כתוצאה מהמצוקה הקשה, שחיקה מוסרית שבאה לידי ביטוי בתופעת היודנראט. חלק מחברי היודנראט היו בעלי עבר פלילי. האחרים היו אנשים מכובדים, שהצטרפו אליו בפקודת הגרמנים. רובם ככולם הפכו לבעלי מוסר ירוד ודאגו רק לעצמם. הם שיתפו פעולה עם הנאצים באכיפת הפיתרון הסופי ובנוסף קיבלו שוחד, גנבו ומעלו.

מה ניתן ללמוד מתשעה באב על עתיד מדינת ישראל?

בחודשים תמוז ואב חלה ירידה חזקה באנרגיות הרוחניות אצל העם היהודי, לאחר השיא שחל בחג השבועות בחודש סיוון, ובו זוכה כל העם להארה וחיוניות מיוחדים. זאת גם תקופת הקיץ המיועדת לחופשה הגדולה.

הגויים יודעים זאת, ומחשבים את צעדיהם בהתאם. הם מכוונים לפגוע בתשעה באב, או בסמיכות אליו, במהלומה הקשה והכואבת ביותר. הם פועלים לאחר תהליך ממושך של בניית כוחות, באופן שנידמה כי אין קשר מודע בין מעשיהם לבין התאריך הנורא.

מהן הסיבות לכך שהשואה אינה מוזכרת במדינת ישראל באמצעי התקשורת בתשעה באב?

מחד, יתכן ופרנסי המדינה חששו להסמיך אירועים היסטוריים קדומים לפצע טרי וכואב.

מאידך, יתכן והדבר נובע מחוסר בקיאות מספקת, שכחה והיעדר תשומת לב.

סיבה שלישית אפשרית היא החשיבות המועטת המוקדשת לזכר השואה בחוגים מסוימים ביחס לכלל מורשת ישראל.

יש צורך להעלות לתודעה הציבורית את הקשר הכרונולוגי הכואב, בעוצמה רבה וברגישות הראויה, כדי לא לפגוע ביום תענית זה בזיכרון העם היהודי.

מן הראוי להפוך את יום תשעה באב ליום אבל ממלכתי עם שבתון כללי, אשר יוקדש לחשבון נפש אישי במישור הלאומי.

קישורים:

הפרק 'הרמן גרינג קיסר האוויר' מתוך הספר 'שואה ותעופה'

מטוס-פמוט

המסדרון הפולני והמסדרון הפלסטיני

מעמדה הבינלאומי האפשרי של ירושליים מזכיר את מעמדה הבינלאומי של דאנציג, ובידולה הגאוגרפי של רצועת עזה מזכיר את פיצולה של גרמניה לשתיים, טרם מלחמת העולם השנייה. לשני הרעיונות המופשטים, של עיר בינלאומית וחבל ארץ מנותק גיאוגרפית, אין כל סיכוי להחזיק מעמד במציאות, גם לטווח ההיסטורי הקצר. זאת כי הם המטרה הישירה של הכוחות הלאומניים הקיצוניים בשני הצדדים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה החליטו מעצמות ההסכמה להקים מחדש את פולין כמדינה עצמאית, לאחר שהייתה מחולקת בין האימפריות סביבה מאות שנים.

גרמניה המובסת מסרה חלקים רבים משטחה למדינה החדשה. היא נחצתה כתוצאה מכך לשתיים, ובנוסף נדרשה להעניק לפולין נמל ימי.

המסדרון הפולני שחצה את גרמניה לשתיים היה רצועת שטח ברוחב של כארבעים ק"מ, אשר בצפונו נמצאה עיר הנמל דאנציג. המסדרון הפריד בין רוב מדינת גרמניה שנמצאה ממערבו, לבין חבל ארץ גדול שנמצא ממזרחו, אשר נותק פיזית מגרמניה אך נותר בריבונותה.

הקמת פולין והמסדרון הפולני היו הביטוי הגאוגרפי המשמעותי ביותר של תבוסת הגרמנים במלחמת העולם הראשונה. בירתם ברלין נמצאה סמוך מאד לגבול החדש.

הגבולות החדשים היו מקור מרכזי לתסיסה הלאומנית שהנאצים ליבו. הם לא יכלו לסבול את חוסר הטבעיות שהיה בגבול החדש. כך הפך האזור לעין סערה גיאוגרפי, בו נשזרו כל המרכיבים של מרחב המחיה מבית מדרשם.

המסדרון הפולני נדמה היה לנאצים כפיתרון יהודי. בעיני הגרמנים היה זה כאילו שיילוק התגלם בגיאוגרפיה. היו בהסדר זה את המאפיינים של דמות היהודי הנודד העוסק במסחר, שגבולות גיאוגרפיים אינם חשובים לו. דמות היהודי הזה בעל המראה המוזר, שנסמך על כתבים עתיקים, הייתה מנוגד לאהבת הסדר והמיליטריזם הגרמניים הנמרצים.

בשל העובדה שבעיר דאנציג ובסביבותיה היה רוב לגרמנים האתניים הוחלט בחבר הלאומים כי דאנציג תהיה בשליטה פולנית וגרמנית משותפת, ובמעמד בינלאומי מיוחד שנקרא עיר חופשית.

שלוחה של המפלגה הנאצית הוקמה בעיר בשנת 1933. בבחירות שנערכו זכו הנאצים. ארתור גרייזר הקיצוני והמתלהם, שהיה במלחמת העולם הראשונה טייס קרבי תחת פיקודו של הרמן גרינג בטייסת הקירקס המעופף, הפך להיות ראש העיר והכניס לתוקף חוקים כנגד היהודים וכנגד הפולנים.

הנאצים של דאנציג לא הצליחו לקבל את הרוב הדרוש על מנת לשנות את חוקת העיר ולהביא לסיפוחה לגרמניה. אך הקיצוניות שלהם נשאה פרי. היא הייתה מקור ההשראה לכול מדיניות החוץ הנאצית. המיעוטים הגרמנים התארגנו גם במדינות השכנות אוסטריה וצ'כוסלובקיה, והשתלטו עליהן.

בשנת 1939 הסלימו המתחים בין העיר החופשית לרפובליקה הפולנית. במהלך תקופה זו הוזרמו אליה אנשים חמושים ונשק מגרמניה. הפולנים ביקשו למנוע זאת. במהלך חודש אוגוסט 1939 הגיעו הדברים לידי משבר. היטלר הודיע כי פניו למלחמה. ב1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין, ומלחמת העולם השנייה פרצה.

במהלך המלחמה סיפחה גרמניה הנאצית את המסדרון הפולני וכלל מערב פולין. ארתור גרייזר הפך למושל האיזור הדרומי שעיר בירתו לודז'. הוא הפך את האיזור למודל לנאציפיקציה, ועסק בהגליית פולנים ויהודים, ביזת רכושם, ורציחתם. מתקן ההשמדה שהקים בחלמנו היה אב הטיפוס של כול מתקני ההשמדה ברייך השלישי.

הסופר האנגלי הרברט ג'ורג' וולס פירסם בשנת 1933 את הספר 'צורת הדברים שיבואו'. הספר מתאר באורח נבואי את המסדרון הפולני, השאלה היהודית, והתפתחות התעופה, כגורמים הישירים להתלקחות מלחמת העולם.

עלילת הספר מתרחשת בעתיד, החל משנת 1936. הסופר חוזה תחילת מלחמה עולמית בשנת 1940. המלחמה נמשכת עשרות שנים. הפצצות אוויר אסטרטגיות הן כה מוצלחות, עד שהציביליזציה נמחית מעל פני האדמה. האנושות נופלת לעידן של חושך ברמת ימי הביניים, כולל המגיפות. בהדרגה מסתגלת האנושות לחיים בערים תת קרקעיות מבודדות, שבהן מתפתחת מחדש הטכנולוגיה, עד לרמה של שיגור חללית לירח.

להלן ציטוט של הקטע בספר המתאר את העילה הישירה לפרוץ המלחמה:

'המלחמה פרצה לבסוף בשנת 1940. הסיבה הישירה שהובילה לפרוץ הלוחמה באירופה הייתה נוסע מסחרי פולני-יהודי, שסבל ממערכת שיניים תותבות בלתי תואמת, במהלך עצירת הרכבת בעיר דאנציג המוקפת בפולין. מערכת השיניים נתקעה כך שהיה עליו לפתוח את פיו לרווחה ולהשתמש בשתי ידיו כדי לתקן את מיקומה, ומתוך רצון שלא לפגוע בעמיתיו הנוסעים היפנה תוך כדי כך את פניו אל החלון. הוא היה אדם בעל זקן שחור ואף בולט, וככל הנראה היו התפתלויותיו דוחות למראה. הוא לא שיער כי תנועותיו המגושמות יביאו לשחרור כלבי המלחמה מהרי הפירנאים ועד סיביר.

לרוע המזל, נאצי צעיר שעמד על הרציף פירש את מעשי היהודי כהבעת עוינות למדיו. רבים מצעירים אלה היו בעלי רגישות פנימית קיצונית. להבת הפטריוטיות ניצתה בליבו. הוא קרא לשלושת עמיתיו למשמר ולשני שוטרים, והם עלו לקרון במהירות ונחרצות. התחולל דין ודברים כעסני, שהתלקח כיוון שהיהודי לא דיבר גרמנית, ופיו היה למעשה עדיין סתום. שני נוסעים באו על כל פנים לעזרתו, ומעורבותם הצעקנית נתנה מקום לדחיפות ומכות. הנאצים, נחותים במספרם, הוצאו אל מחוץ לקרון.

החייל הצעיר שבעטיו התחילה כל המהומה, היה כעת מרוגז, חמום מוח ובלתי ניתן לשליטה. לאחר שראה שהיהודי הבלתי נסבל עדיין ממשיך בתנועותיו הבלתי משביעות רצון מבעד לחלון, הוא דרך את רובהו וירה בו למוות. כלי נשק נוספים הצטרפו לפעולה, והקרב המיניאטורי הסתיים רק לאחר שנהג הקטר הוציא את הרכבת מחוץ לתחנה. הפרשה הסתבכה מבחינה פוליטית כיוון שמעמדה המדויק של משטרת דאנציג היה עדיין נתון לויכוח, ולנאצים לא היה כל מעמד חוקי ברציף הרכבת.

כשלעצמה, התקרית המעציבה הייתה עשויה להסתיים בלי פרוץ מלחמה אירופאית. חבר הלאומים או בית המשפט הבינלאומי בהאג היו עשויים להיקרא לפעולה, והם היו מסוגלים להעניש את טכנאי השיניים כאשם וכשעיר לעזאזל. אך היה נדרש לכך רצון טוב מצד המעצמות המעורבות, ורצון כזה לא היה בנמצא. מזה שמונה שנים שהתודעה הציבורית הגרמנית פעלה ולחמה למען מסדרון דאנציג, וחימושה מחדש של גרמניה, בגלוי ובסתר. צרפת ופולין צפו בהתעצמות הצבאית בחששות גוברים והולכים, והמומחים הצבאיים שלהן היו נחרצים בדעתם כי מהלומה צבאית היא חיונית כל זמן שהן עדיין חזקות יחסית. פעם אחר פעם נדמה היה שהעימות יפרוץ, ופעם אחר פעם לא ארע יותר מאשר משבר זמני בבורסה. כעת אפסו הסיבות לסבלנות. המתח עלה לרמה שבה האסון דמה למיפלט, ואירופה הייתה חופשית להתפורר לחלקיקים.'

לאחר מלחמת העולם השנייה בוטלו העיר החופשית דאנציג, המסדרון הפולני, וחבל הארץ הגרמני שהיה ממזרח לו. כולם נמסרו לידי מדינת פולין. פולין וגרמניה הן כיום מדינות בעלות רצף גיאוגרפי וקווי גבולות הרמוניים.

יש לעיין בתשומת לב רבה בלקחים ההיסטוריים מהמסדרון הפולני, לפני שבאים לדון בשאלות גבולות הקבע של מדינות ישראל.
שתי הסוגיות החשובות בנושא גבול זה הן: מעמדה של ירושליים, ובידולה הגאוגרפי של רצועת עזה. מעמדה הבינלאומי האפשרי של ירושליים מזכיר את מעמדה הבינלאומי של דאנציג, ובידולה הגאוגרפי של רצועת עזה מזכיר את פיצולה של גרמניה לשתיים, טרם מלחמת העולם השנייה.

לשני הרעיונות המופשטים, של עיר בינלאומית וחבל ארץ מנותק גיאוגרפית, אין כל סיכוי להחזיק מעמד במציאות, גם לטווח ההיסטורי הקצר. זאת כי הם המטרה הישירה של הכוחות הלאומניים הקיצוניים בשני הצדדים.

לפי זיגמונד פרויד, האדם הפשוט מונע על ידי הכאבים בעמוד השידרה לעבר ברוטאליות. המכאניזם הבסיסי של השכל הוא חוסר רציונאליות, חייתיות. ההמון אינו מונע על ידי השכל, אלא על ידי עמוד השידרה. אלה הם אינסטינקטים שפועלים ומפעפעים מתחת לציוויליזציה, שאינה אלא ציפוי דק מעליהם. האדם המודרני שואף לממש את דימויו העצמי, ומנסה פעמים רבות לטפל בתיסכוליו באמצעות הקצנה פוליטית.

תפישת העולם הפיזיקאלית-מדעית בימינו היא בלתי ברורה. שולטת בה תורת הקוואנטים, שבמרכזה עיקרון אי-הוודאות. ההתלבטויות המדעיות מוצאות ביטוי בתיסבוכת של החברה בכלל, והביוגראפיה של כל אדם בפרט. אף אחד בשום מקום לא יודע מה ילד יום. תיסבוכת גיאוגרפית היא במציאות זאת כשמן למדורה.

כותב המאמר הוא יוצר מפת דמות האדם של ארץ הקודש

התעופה ותורת היחסות

פרק מתוך הספר: הקשר בין השואה לתעופה - מחקר פיוטי ומרפא אודות התפתחות התעופה בגרמניה כגורם מרכזי להשמדת יהודי אירופה, בהשראת הספר 'אויר וחלומות'.

הספר הקשר בין השואה לתעופה מופיע במלואו במסגרת אתר דמות האדם של ארץ הקודש

תקציר: חוט העלילה המוביל ממחנות ההשמדה אל פצצת האטום הוא מדהים, חסר תקדים אפילו במימדים תנכיים. זאת מציאות העולה על כול דימיון. אך הקשר בין אלברט איינשטיין לאדולף היטלר, למרות שהוא מובלע כמובן מאליו בכל התייחסות לשואה, אינו מובהר. הניצחון הגדול במלחמת העולם השנייה, שהושג לבסוף באמצעות הנשק האטומי, מאפיל על העבר. מאזן האימה הביא לטישטוש מידי של זכר השואה, שהפך שולי בחשיבותו, לעומת ההווה המאיים. הטיל נושא ראש הנפץ האטומי מעביר לכאורה את הויכוח על הסיבות לשואה לאופקים אחרים, בלתי נתפסים בעליל. אך למעשה, נשק זה אינו אלא צורה מודרנית של האש העזה והבלתי רציונאלית, המהווה את יסוד הציביליזציה.

חוט העלילה המוביל ממחנות ההשמדה אל פצצת האטום הוא מדהים, חסר תקדים אפילו במימדים תנכיים. זאת מציאות העולה על כול דימיון. אך הקשר בין אלברט איינשטיין לאדולף היטלר, למרות שהוא מובלע כמובן מאליו בכל התייחסות לשואה, אינו מובהר. הניצחון הגדול במלחמת העולם השנייה, שהושג לבסוף באמצעות הנשק האטומי, מאפיל על העבר.

היטלר ואיינשטיין היו אזרחי אותה מדינה וגדלו בה באותה תקופה. הנסיבות הביאו את שניהם להפוך למה שהיו מאוחר יותר בחייהם. איינשטיין הפך למדען, שלמרות הנסיבות הגרועות נותר אדם טוב למשך כל ימי חייו. היטלר הפך לדיקטאטור, שלמרות ההזדמנות הטובה לא נלחם לטובת בני האדם, אלא הפך לבעל זבוב.

בילדותם של איינשטיין והיטלר טרם פותחה תאורת החשמל, והאש הייתה המקור היחיד של האור, באמצעות נרות, עששיות, וכדומה. השמן הדרוש למאור היה יקר, הופק באמצעים אקזוטיים ובפרט ציד ליוויתנים. עם המצאת החשמל כמו נעלם הקשר הבראשיתי איש-אש. כשנעלם הצורך הישיר באש כמקור אור נעלם סימן ההיכר החשוב ביותר של הנפש.

לאלקטרו-מגנטיזם, התגלית הפיזיקאלית הגדולה ביותר במאה התשע-עשרה, היו גם היבטים ברפואה, ולדוגמא בהבנת המוליכות של תאי עצב. יכולת ההשאה האלקטרו-מגנטית הייתה ביטוי עז לחיבור באדם בין הפנימי לחיצוני. החשמל נתפש כמקור החיים. אחת הדמויות המפורסמות ביותר במאה התשע-עשרה הייתה דאגלס יום, שהתפרסם ביכולת המעוף שלו. מקור כוחותיו לא הובן, אך ההנחה הרווחת הייתה שמקורם באלקטרו-מגנטיות.

מבנה האור הפך בעיקבות זאת להיות נושא למחקר פיזיקאלי חשוב ביותר. זאת בפרט לאחר שהתגלה כי מהירותו המדהימה אחידה בכול היקום. המדענים שחתרו להבין לעומקם את מסתורי הבריאה התחלקו לשתי אסכולות. האחת שראתה באור גל, והשנייה שראתה בו חומר. התפישה של אור כגל עולה בקנה אחד עם החשיבה הנוצרית. האור כגל הוא מופשט, אבסולוטי, היולי, מיסתורי. מקומו בשחקים והוא מהווה מקור לכמיהה, בהיותו בעל קלילות בלתי מושגת. האור כחלקיק הוא מוחשי יותר, ארצי, יחסי, כרוך בכוח המשיכה, 'יהודי'.

החיבור בין האור לקלילות הוא מאושיות ההוויה האנושית, כי האור שאנו מדליקים מקל עלינו את החשיכה. הסינתזה בין האור למימד האנכי מובנת מאליה דרך המילה LIGHT. כמעט בכל שפה נמצא את השימוש הכפול הזהה בה. אותה פעולת תבונת האדם מושכת הן לאור והן לגובה. סינתזת האור, הצליל והקלילות יוצרת נסיקה אנכית. בנסיקה האנכית כוחות הסביבה תומכים בנפש בכנפיהם. זאת סינתזת ההיטהרות והגמול, המוסרית והגופנית, בעלת ההשפעה על קו החיים, שהוא שרעף האוויר הדינאמי. כל מה שהוא בעל שקיפות, קל ומלא צליל, קובע רפלקס מותנה בדימיון.

למרות זאת, למדע טרם הייתה ידועה באותה עת הנוסחא המחברת בין אור לכוח המשיכה, ויוצרת בדרך זאת את המעוף. רבים מאד מאזרחי תבל מצאו את התשובה בכתות מיסטיות ולאומיות. בגרמניה של שלהי המאה התשע-עשרה התפתחה על רקע זה תנועה לאומנית בעלת בסיס עממי רחב.

היטלר התבשם בדימויי שליטה אוירית. מעונו הרישמי העיקרי היה במתחם מבוצר במרומי הרי האלפים. שם התגורר מרבית הזמן, התבודד, וקיבל את החלטותיו שחרצו את גורל העולם. כישוריו המילוליים של היטלר הם שהעלו אותו לשילטון. נאומיו יצרו סמיכות בין המעוף הניטשאי למציאות היומיום. מדע הדיבור דומה מאד למדע האווירודינמיקה. חוקים דומים מסבירים את עילוי המטוס ואת הקול האנושי. כישוריו הלשוניים של היטלר היו ביטוי של זיקתו לעולם התעופה.

הנאצים ייחסו חשיבות רבה לסמנטיקה. השליטה בשפה נחשבה בעיניהם כפסגת היכולת האינטלקטואלית. תהליך קבלת ההחלטות באדם הוא תמיד תוצאה של אופן השימוש בשפה. השפה הנאצית לבשה צורה של הגעה לנקודתה'אל חזור'. באותה מידה ששילהב את ההמונים, הביא השימוש הלא נכון, הגזמני והצעקני בשפה, לחשיבה והחלטות בלתי ראויות. הוא יצר את העוצמה הצבאית הנאצית שהתבססה על התעשייה האווירית שלה. סך כול ההשקעה בכלי הנשק בצבאות היבשה והים, כמו טנקים וצוללות, הייתה מיזערית לעומת ההשקעה בתחום התעופה.

המדענים הנאצים תכננו כלי נשק רבים בעל פוטנציאל קטלני, אך אלה התגלו אלה לרוב כבלתי אפקטיביים בשדה הקרב. הסיבה לכך טמונה בביורוקרטיה, באגו במשחקי מחשבה של האיש שרצה, וכמעט הצליח, לכבוש את העולם. כמעט כל אחד מכלי הנשק המהפכניים יכול היה להלכה להפוך את הנאצים למנצחים במלחמה. אולם הם היו רבים מידי, ולכן כולם הגיעו מאוחר מידי ובמספרים קטנים מידי. אחת הסיבות לכך הייתה עצם טיבו של המשטר הנאצי. על אף שהיו לה מדענים מבריקים, הכלכלה והתעשייה של גרמניה התנהלו בצורה כאוטית. סיעות בצבא התחרו ביניהן, במקום שישתפו פעולה. היטלר עודד זאת, כדי שאיש לא יצליח להתחזק יתר על המידה ויאיים עליו.

בשנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה היה היטלר נואש, והתחיל להשתמש בכלי נשק אויריים מתקדמים וסודיים, שאפילו כיום נותרו בחלקם בגדר תעלומה. בין המפורסמים שבהם נמנים: מטוס הקרב הסילוני והטיל הבליסטי המפורסמים, אך הם רק קצה הקרחון. בין כלי הנשק האויריים החדשניים שפיתחו הנאצים והושלמו לשירות מבצעי בשלהי המלחמה היו: מטוסים רקטיים, טילי שיוט, מסוקי תובלה ותקיפה, טילי קרקע-אוויר, פצצות מונחות, ועוד. יתכן שמדענים נאציים פתחו צלחות מעופפות ניסיוניות ומהירות.

קרוב לודאי שגם אלברט איינשטיין המדען הצעיר עקב בעניין רב אחרי התפתחות המצאת המטוס, והתפתחותו הפנימית הושפעה מכך. רוב ממציאי המטוסים עד האחים רייט בנו להם כנפיים שחובטות באויר, והטיסה באמצעות כנף קבועה הייתה מהפכנית

איינשטיין השליך זאת לתגלית המהפכנית של מהירות האור הקבועה. בשנת 1905, שנתיים לאחר הטיסה הראשונה של האחים רייט, כאשר תהודת המצאת המטוס מכה גלים ברחבי תבל, פירסם אלברט איינשטיין את החיבורים המדעיים שזיכו אותו בתהילת עולם, בהם ניסח באופן מדעי את הקשר בין אור לכוח המשיכה.

חווית ההארה הראשונית של אלברט איינשטיין הייתה רכיבה אינסופית על קרן אור, שאותה עבר בגיל 16. היה זה ביטוי עז של החיבור בין האור הפנימי לחיצוני. הקרן נעה, בתחושתו, ממעמקי נפשו אל עבר האינסוף. על פי תורות ההארה המזרחיות, חוויה זאת אינה אלה גילוי של ציר האנרגיה האנכי שעובר לאורך גוף האדם, והוא בעל העוצמה הרבה ביותר. זה ביטוי של האחדות האלוהית, חווית השבת שמתבטאת בתפילת 'לכה דודי' ואחרות.

התגלית המדעית הראשונה של איינשטיין בבגרותו, לאחר שסיים את הפוליטכניקום ומצא עבודה במשרד הפטנטים בברן, הייתה המשך להארה זאת. היא קובעת כי מכיוון שקרן האור שווה במהירותה בכול מקום, הרי המציאות כולה סובבת סביבה, ולכן המציאות נתפשת באורח שונה מאדם לאדם. האור הוא קבוע שסביבו סובבת כל המציאות כולה, כמו שאדם הנמצא בהיכל מלא אור יקרות ראשו נעשה סחרחר ותודעתו מתחלפת לנוכח החיזיון.

המסקנה השנייה שהסיק איינשטיין הייתה קביעת האור כחומר. כיוון שהאור מצוי במידה שווה בכול, מן הדין שהוא חומר לפחות בחלקו. איינשטיין תיאר את האור כמהות שהיא בחלקה חומר ובחלקה גל. זהו תיאור דינאמי, סינתזה של ישות והתהוות.

בשלב השלישי איינשטיין תיאר את הקשר בין אור לקלילות באופן טבעי, ממש כמו אצל המשוררים, באמצעות עיקרון השקילות. אדם הנופל נפילה חופשית אינו חש במשקלו. הוא לא יכול לקבוע האם הוא למעשה נופל תחת השפעת הכבידה, או פשוט משייט ומרחף לו באזור שהתנועה בו זהה. האצה וכבידה גורמות לאותה תוצאה. זאת חוויה מיסטית של איזון קוסמי.

מחשבה זאת העלתה את איינשטיין על המסלול שהביאו לגיבוש תורת הכבידה שלו. לפי תורת היחסות הכללית שלאיינשטיין אותה פרסם בשנת 1915, עשר שנים לאחר פרסום תורת היחסות הפרטית, זה לא שמסה אחת מפעילה כוח על מסה אחרת אלא שהמסה גורמת לעיקום של המרחב, והעיקום הזה מורגש ככוח משיכה. היקום של איינשטיין הוא יקום מכונף. זאת התחושה של 'נשמת גומי' ההולכת ונמתחת מקצה העולם ועד קצהו, מתפשטת ומתכווצת לפי הצורך בדומה לכנפי הציפור באויר.

לאחר עלית הנאציזם לשלטון איינשטיין התכונן למאבק הארוך להצלת אירופה מהפאשיזם. פעולותיו הראשונות כללו ניתוק קשרים עם גרמניה תוך שהוא מוותר על האזרחות. בחודש מרץ 1933 השיב את הדרכון שלו. כמוכן הוא נתן הכרזות פוליטיות שאפיינו את השקפותיו הפוליטיות אודות חופש פוליטי, והאשים הממשלה הנאצית בפעולות הברוטאליות שננקטו כנגד האזרחים היהודים.

תורת היחסות של איינשטיין הייתה הבסיס לפיתוח הפצצה האטומית, שנעשה בעיקר על ידי פליט יהודי מהנאצים, הפיזיקאי ליאו זילארד. לאיינשטיין היה ספק לגבי היכולת להגיע בימיו לביקוע האטום, שאת היסודות התיאורטיים שלו קבע בתורתו. הניסיונות הפיזיקאליים בנושא התבצעו באינטנסיביות ברחבי תבל, כולל בגרמניה הנאצית, אך במהלך שנות השלושים של המאה העשרים הסתיימו עדיין ללא הצלחה.

פריצת הדרך התרחשה כאשר התגלה על ידי ליאו זילארד החלקיק שבאמצעותו אפשר להפציץ את ליבת האטום ולגרום לביקועו. זילארד גילה גם כי החלקיקים המשתחררים מאטום אחד פועלים בתגובת שרשרת על האטומים הסמוכים ומפרקים גם אותם, ובדרך זאת משתחררת אנרגיה עצומה מכמות חומר זעירה. ליאו זילארד חרד מהיכולת הנאצית לפתח פצצה כזאת, ושכנע את איינשטיין לכתוב את מכתבו המפורסם בנדון לנשיא רוזוולט.

למעשה, המדענים הנאצים הבכירים כתבו כי היהודים מחרחרים ומסיתים בדאגתם לנושא הפצצה הגרעינית ותיאורית היחסות. הם הגדירו את תורת היחסות כ'תוצר של מוחות זרים ועוינים לגזע הארי'. בעיקבותיהם, התייחס היטלר לפיסיקה הגרעינית כאל 'פיזיקה יהודית'. הגישה אומצה על ידי רוזנברג, שר החינוך, שקטע את התמיכה במחקר הגרעיני. המדענים הנאצים חשבו גם שהפיתוח בנושא ישא פרי מאוחר מידי להכרעה במלחמה. אלברט ספיר כתב שלו היו מרכזים את כל המשאבים ב'נשק הפלא' הזה, הייתה הפצצה מוכנה לשימוש ב-1945. בפועל השקיעו הנאצים בפיתוח הטיל הבליסטי הרבה יותר מאשר בפיתוח הנשק האטומי.

הפצצה האטומית והטיל הבליסטי השתלבו יחד בכלי נשק שהוא בלתי נתפש בעוצמתו האדירה. לאחר מלחמת העולם השנייה פתחו המעצמות במרוץ חימוש של טילים המחומשים בראש נפץ אטומי. תוך פחות מדור לאחר מלחמת העולם השנייה הצטיידו המעצמות בארסנל ענק של נשק שאחוז זעיר ממנו מסוגל להשמיד את העולם כולו.

מרוץ החימוש יצר את המלחמה הקרה, שבה שררו עוינות ונתק בין המעצמות. התקופה המוזרה של שלהי מלחמת העולם השנייה, בה אף אחד בשום מקום לא ידע מה ילד יום, המשיכה והתארכה עוד ועוד, למשך חודשים ושנים, עד ימינו אלה. זאת ברוח תורת הקוואנטים השולטת בפיזיקה המודרנית, שמתבססת על עיקרון אי הוודאות.

מאזן האימה הביא לטישטוש מידי של זכר השואה, שהפך שולי בחשיבותו, לעומת ההווה המאיים. הטיל נושא ראש הנפץ האטומי מעביר לכאורה את הויכוח על הסיבות לשואה לאופקים אחרים, בלתי נתפסים בעליל. אך למעשה, נשק זה אינו אלא צורה מודרנית של האש העזה והבלתי רציונאלית, המהווה את יסוד הציביליזציה. פרוייד קבע כי האדם הפשוט מונע על ידי הכאבים בעמוד השידרה, והמכאניזם הבסיסי של השכל הוא אינסטינקטים שפועלים בסתר.

המשימה ההישרדותית הראשונה של ניצולי השואה היא לזכור את בני משפחתם שניספו, בד בבד עם חופש למפגש עם העולם החדש. מאבק זה בתחושת החסר, היה קשה בתקופה הראשונה, בעיקר בגלל מלחמת הקיום. החלל הפנימי הפך למצב תודעה קיומי קבוע. הטיל, באמצעות מאזן האימה שיצרה ההתחמשות העולמית בו, הוא רפלקס הפחד המשתק את עמוד השידרה. באופן פרדוקסלי, באמצעות מעופו האנכי ורב העוצמה לגבולות לא נודעים, הוא גם המשחרר מפחד זה. המרוץ לחלל החיצון הפך לסמל רב משמעות עבור ניצולי שואה ובניהם. אש הטיל המשוגר לחלל הפכה למנצנצת בשולי התודעה. להבה זאת יצרה עבורם את תחילת החיפוש אחר זיכרון העבר, וראשית הידע שממנו הולכת ונצברת המורשת של העולם שאבד.

איינשטיין והיטלר בשוחה אחת

עם קצת דימיון פרוע, ניתן לתאר את איינשטיין והיטלר בשוחה אחת במלחמת העולם הראשונה.
הם מאיישים כצמד עמדת זרקור לחיפוש מטוסים בחיל ההגנה האוירית שהוקם לא מכבר.
איינשטיין גויס לאחר שבטעות חצה את הגבול לגרמניה משווייץ במהלך המלחמה, בעת טיול בו הרהר בתורת היחסות, שטרם גובשה עדיין. היטלר גויס לחיל החדש לאחר שנפצע בחזית.
ניגודי האופי ביניהם הם רבים: איינשטיין מפוזר והיטלר ממושמע.
במהרה מתבצעת חלוקת התפקידים בין השניים: איינשטיין אחראי על הצד הטכני והיטלר על הצד התפעולי.
הלילות הארוכים בהם הם סורקים את השמיים מאפשרים לכל אחד לפתח את הגותו.
איינשטיין מהרהר על קרן האור הארוכה.
היטלר מהרהר על כלי הנשק.
הרעב מכריח אותם לחפש אחר מזון והם מנסים לצוד ארנבות בשדה סמוך. השפן של עליזה נמצא ביניהן.

צילום: פליקר

איינשטיין והמציאות שנתפשת כאחרת

הבזק אור מופיע באותה עת בדיוק בשני מוטות המרוחקים זה מזה בצמוד למסילת הברזל.

לאדם העומד וצופה מרחוק בשני האורות הם נראים באותה העת בדיוק.

אך לאדם הנוסע ברכבת ומחזיק בידו שתי מראות בזוית כך שיוכל לראות את מה שקורה בצדדים, האורות מופיעים זה לאחר זה.

האם מדובר באשליה אופטית שנובעת מכך שהאדם רואה בעיקר את הנוף הנע?

אם מהירות האור קבועה, האדם ברכבת היה צריך לראות את שני ההבזקים באותה עת.

איינשטיין ציטט ניסוי זה כדי להמחיש כי תפישת הזמן משתנה מאדם לאדם. הניסוי מעיד כנראה על חפזונו בבחירות אימות לטענתו אודות התפישה הסובייקטיבית של הזמן, שכן למראית עין הוא מעיד דווקא על מהירות משתנה של האור. הוא שאף להישאר צמוד לתחומים הפיזיקליים בהם היה מומחה, שהיו זמן ואור.

איינשטיין התכוון כנראה לכך שתפישת המציאות כולה משתנה מאדם לאדם, ולא תפישת הזמן בלבד. מהירות האור בלבד היא קבועה, והיא ציר שסביבו סובבת כל המציאות כולה.

זאת בדומה לאדם הנמצא בהיכל מלא אור יקרות, אשר ראשו נעשה סחרחר ותודעתו מתחלפת לנוכח החיזיון.

מכאן נובע כי כאשר איינשטיין השתמש במושג 'זמן' לכל אורך הקריירה שלו, הוא התכוון למציאות כולה, למעט מהירות האור.

השימוש שלו במושג 'זמן' לאחר חווית ההארה שלו אודות סובייקטיביות התפישה האנושית היה בבחינת פיתרון סמנטי מיידי בלבד.

איינשטיין התכוון במושג 'זמן' לתודעה כולה, בדומה לתודעה המתוארת בספרות של 'זרם התודעה', של ג'יימס ג'ויס ווירג'ינה וולף.

גדולתו של איינשטיין היתה בתרגום 'זרם התודעה' למציאות הפיזיקלית -קוסמית, שניתן להוכיחה באמצעות ניסויים מדעייים.

לאיינשטיין היו אם כן שלושה שלבים של התפתחות התודעה במהלך הקריירה המדעית שלו:

א. התפישה שהמציאות היא סובייקטיבית כולה, למעט מהירות האור. זאת תורת היחסות הפרטית.

ב. האחדה של תפישה זאת בתפישת 'היקום המעוקם'. זאת תורת היחסות הכללית.

ג. התחברות לתורת הקוונטים. זאת תורת המעבר בין עולמות.

מהלך מדעי זה דומה מאד למהלכי התפתחות רוחניים כמו שמוצגים בפסיכולוגיה האלטרנטיבית הפופולארית.

הרוח

מכל העצמים האוויריים, הרוח היא זאת שמספקת את דימויי האוויר הסוער הדינאמיים והבלתי יציבים ביותר, את עולם הסערות. הרוח יוצרת דימויים מצטברים ברורים ביותר מבחינה פסיכולוגית.

נראה כי הריק העצום, הנעור לפתע לפעולה, הופך לדימוי ברור במיוחד של זעם קוסמי. הרוח הזועמת היא סמל לכעס טהור, כעס ללא מטרה או אמתלה.

קול רוחות הזעם יוצר ממש מפלצות אוויריות. אפשר לשמען מייללות. בשרעף הסערה, אין זאת העין היוצרת את הדימויים, אלא דווקא האוזן הנחרדת. זאת אינה היללה שמגיעה מגרונה של החיה, אלא יללה הנובעת מהסערה. העוצמה שיצרה אותן היא צעקת הכעס.

באמצעות האוויר הסוער, אנו מסוגלים להבין חרון בסיסי, שהוא לחלוטין תנועה ומאומה מלבד תנועה. מחוויה אישית של סערות אנו למדים כמה זועם וחסר תועלת הוא הרצון. הרוח, בהפרזתה, הינה כעס הנמצא בכל מקום ובשום מקום, הנולד ונולד מחדש מתוך עצמו, המתעוות ומסתובב.

אם עוקבים אחר חולמי תורות היקום הגדולים ביצירות דימיונם, מגלים תכופות מתן תוקף אומץ לכעס. הכעס תוקף את העבודה שיש לעשותה.

כאילו בדרך התגרות, העולם נוצר באמצעות כעס. הכעס מניח את היסודות לישות הדינאמית. כעס הוא הפעולה שבאמצעותה הישות מתחילה.

הדבר הראשון הנוצר באמצעות כעס יצירתי זה הוא הסופה. התנועה יוצרת ישות; אויר סופה מתערבל יוצר את הכוכבים. הצעקה יוצרת דימויים; דיבור, ומחשבה.

ככל שתהיה הפעולה שקולה וככל שהיא מבטיחה להיות ערמומית, עדיין היא חייבת ראשית לחצות סף קטן של כעס. כעס הינו החומצה שבלעדיה שום רושם אינו נחרט על ישותנו. הוא יוצר רושם פעיל.

עבור חולמים רבים, ארבעת כיווני המצפן הם בראש ובראשונה המחוזות השייכים לארבעת הרוחות הגדולות. במובנים רבים, ארבע רוחות גדולות אלה הן ארבעת היסודות. הן מפיקות את הדיאלקטיקה הכפולה של חום וקור, יובש ולחות.

לנשמה המתחדשת של העולם יש עצמיות עמוקה. משב הרוח העז הוא פיראי וטהור. הוא מת ונולד מחדש. ברוח נושמת נשמה בתולית שלא הושחתה בכל דבר ארצי. החיים הם כה גדולים שאפילו לחורף יש עתיד.

תרגילי נשימה מקבלים משמעות מוסרית בדתות אלטרנטיביות. הם טקסים אמיתיים המציבים את האדם בקשר עם היקום. הרוח עבור העולם, והנשימה עבור האדם מפגינים את התפשטות הדברים האינסופיים.

כשהאש חודלת, היא חודלת ברוח. כשהשמש שוקעת, היא שוקעת ברוח. כשהירח נעלם, הוא נעלם ברוח. כך הרוח מכלה את הכול.

מתוך הספר 'אוויר וחלומות' מאת גסטון בשלרד

אוירון כסוג של אישיות

יש טיפוסי אישות שונים בספרות הפסיכולוגית. הנפוצה ביותר היא האבחנה בין מוחצן ומופנם, אך יש טבלאות המפרטות סוגי אישיות רבים אחרים, ולמעשה, כל אדם מקוטלג באופן כזה.

טיפוסי האישות התפתחו במהלך ההיסטוריה. בתנך מוכרות למשל דמויותיהם של עשיו איש הציד, יעקוב התם ויושב האוהלים, ויוסף בעל החלומות. המיתולוגיה היוונית היא גלריית דמויות ססגונית ביותר, שמופיעות בה בין היתר דמויותיהם של אתנה אלת החוכמה, ומרקורי רב הפנים, שלימד את בני האדם מקצועות שימושיים רבים.

מרקורי הוא אחד האלים הפופולאריים ביותר בתרבות המערבית. דמותו חלחלה בעקבות הרומאים אל הפגאניזם הצפון אירופאי, והשתלבה בו כדמותו של אודין מלך האלים שתום העין, שעל שמו בלועזית יום רביעי, וודנסדיי. במאה התשע עשרה זכתה דמות אודין, מרקורי, לפופולאריות גוברת, באמצעות האופרות של ואגנר בהן הוא כיכב. הסיבה לפופולאריות היא כי הדמות בעלת הקסדה והסנדלים המכונפים, המעורה בענייניהם של בני האדם, ענתה על הצורך בהסתגלות למציאות של החברה התעשיתית, שבה ניתן להגיע במהירות רבה מאד ממקום למקום והמסחר מפותח מאד.

הטיפוסים השונים שמגלם האדם הם במידה רבה ביטוי של רוח התקופה בה הוא חי. אישיות האדם מתעצבת במידה רבה על פי המרחב בו הוא פועל. מרחב זה מתעצב במידה רבה על סמך האמצעים הטכנולוגיים המרכזיים של התקופה, שהם בעלי השפעה מכרעת על הרווחה האישית.

לדוגמא, דמות המלח היה נפוצה מאד בעולם עד לפני עשרות שנים אחדות.

פופאיי המלח, בסרטים המצוירים מלפני כמעט מאה שנים, מייצג דמות שהייתה נפוצה ברחבי תבל בתקופה בה שלטה התחבורה הימית. פופאיי הוא שרירן, חם מזג, חברתי ופעלתן, כל יכול בנסיבות מסוימות. יש לו את כל התכונות שמלחים סיגלו כדי לשרוד על אוניה וביבשה.

כיום כמעט ונעלמה דמות המלח מן העולם. זאת לאחר שהספינות הפכו להיות משוכללות ומהירות הרבה יותר, ומספר אנשי הצוות בהן הצטמצם באופן דראסטי.

לעומת זאת התפתחה בימינו מאד התחבורה האווירית, ומיליוני אנשים טסים מידי יום במטוסים. האם התפתח כתוצאה מכך אייקון של אישיות שהולם את התקופה בנו אנו חיים?

שחקן כדורגל מפורסם, מלך המבקיעים בליגה הישראלית, אלון מזרחי, זכה לכינוי האווירון, בזכות ריקוד הניצחון דמוי הטיסה לאחר שהבקיע שער. אלון הפך למנחה של תוכנית טלוויזיה אישית בערוץ אגו. שם התוכנית: האוירון. התוכנית התאימה לציבור מסוים, שהזדהה עם הכינוי. הכינוי לא נרכש רק בעקבות הריקוד. הוא ביטוי למכלול רחב של סממני אישיות.

הכינוי אוירון נפוץ למדי, ויתכן ואנו מכירים אישית מישהו שזכה בכינוי זה. זאת דמות שאנסה לתאר ולנתח כאן. היא במידה מסוימת דמותו של מרקורי.

השיר הידוע: רד אלינו אוירון, עליו התחנכו דורות שלמים של ילדים, הוא אחד מן השירים הוותיקים ביותר בזמר העברי, שנכתב בראשית דרכו של עולם התעופה המקומי. באותה תקופה, שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, החלו להופיע גם השירים הארצישראליים שהפכו בימינו לקלאסיקה. בין שירי מולדת לשירי עבודה, היה מי שדאג לבטא באופן תמים ורך את הכמיהה האנושית לפרוש כנפיים ולעוף. המשורר קלע לרגשותיהם של כל הילדים עם שירו:

רד אלינו אוירון, קח אותנו למרום.
נתרומם על ראש עצים, ונהיה כציפורים.
לשמים יד נושיט, כוכבים משם נוריד.
נמלא את הכיסים, מתנות לילדים.

כשהיה האדם מטיפוס אווירון עדיין ילד, השיר האהוב עליו ביותר היה שיר זה. כנער התפתח אווירון האנושי לטיפוס שמרחף תמיד, אך אינו מאבד את האיזון, כי כנפיו פרושות. הוא עובר מנושא לנושא, אינו מתעכב במקום אחד, אך תמיד זוכר היכן היה, ולאן פניו מועדות. הוא נמצא בשלבים של לפני גיבוש התודעה המלאה, במצב בו הוא נכנע עדיין במידה רבה לציווים פנימיים מהוססים, אך עם זאת עקביים ומבטיחים.

לאווירון בשחקים יש קופסא שחורה. זה המתקן שמקליט שיחות בתא הטייס רגע לפני ההתרסקות, ושומר נתונים חיוניים. צבע הקופסא השחורה במטוסים הוא למעשה כתום בהיר, כי הכתום בהיר קל יותר לאיתור בין ההריסות. זה גם צבע נפשו של האוירון האנושי, שהוא לרוב אופטימי.

הקופסא השחורה מתוכננת כך שתמיד תשרוד את ההתרסקות ללא פגע. כך גם מתכנן האוירון האנושי לשרוד את הרפתקאותיו ולהיחלץ מכל פגע, שניות מאסון.

המושג קופסא שחורה קיבל את המשמעות של משהו שלא יודעים מה יש בתוכו, אלא של מה שנכנס אליו ויוצא ממנו בלבד. כך ניתן גם להבין את המבנה הנפשי של האוירון האנושי, שלעיתים נקלע לסיטואציות מוזרות. אין לחקור את המתרחש בתוכו על סמך אנליזה מסובכת של כוחות פרוידיאניים ומנגנונים נפשיים מורכבים. הוא פועל על סמך גירוי, תגובה, ובקרה. הקופסא השחורה בתוכו מקליטה את הכול. אך ביודעו שאין בכוחו לשמור בזכרונו את כל כמות המידע העצומה שהוא נחשף אליה, הוא מסתפק בכך שהוא מקליט בה ציוני דרך בודדים, תוך כדי שהוא ממשיך הלאה.

עם זאת קיומה של הקופסא השחורה חיוני עבורו, והיא משמשת עבורו מדד לשפיות.

תמימותו של האוירון הנער מתרסקת לרוב בעקבות נפילה נוראה, מול הציניות של עולם המבוגרים. בישראל קיבלה התרסקות התמימות את ביטויה בשירי מחאה כמו זה ששרו חיילים שנלחמו במלחמת לבנון הראשונה: רד אלינו אוירון, קח אותנו ללבנון, נילחם בשביל שרון, ונחזור בתוך ארון.

כמו שיש טיפוסי אוירונים, יש גם דאונים. הדאון האנושי הוא הטיפוס שנגרר אחרי האוירון. הדאונים חסרים את המנוע שיש לאווירון, אך הם רגישים יותר למשבי הרוח. הם פסיביים, אך גם רגישים וסתגלנים יותר.

מודל האישיות של האוירון מאפשר הסתגלות לחברה עמוסת מידע, ובאותה עת עמומה למדי מבחינת המסר הערכי הציבורי וההכוונה שהיא מספקת. בחברה כזאת יש צורך חיוני ללמוד כל העת, וקשה מאד לדעת מה ילד יום. בקרב בני הנוער של ימינו נמצאים רבים הזכאים לכינוי זה.