26.12.2014

ויליאם בלייק הוא משורר דינאמיקת חוליות עמוד השידרה

ציור של ויליאם בלייק
ויליאם בלייק הוא משורר דינאמיקת חוליות עמוד השידרה. הוא משתמש בכל דימוייו; קורותיו הם חלק ממנו; הוא מכיר כל אחת מחולשותיו. במציאות הדימיון, כמו בפלאונטולוגיה, הציפורים מתפתחות מהזוחלים. מעוף ציפורים רבות הוא המשך זחילת הנחש. במעופו החלומי, גובר האדם על הגוף הזוחל. לחילופין, כאשר תוקפים אותנו צירי-כאב בחלומותינו, עמוד השידרה זוכר לעיתים את היותו נחש. 

בלייק כותב:

בתנומת חלומות איומה,
כשלשלת גיהנום כרוכה,
עמוד-שידרה גדול מתפתל ביסורים,
בראש הרוחות, משגר מכאובים,
צלעותיו נקמרות כמערות,
ועצמותיו המוצקות קופאות,
מעל כל עצביו הגאים,
ועידן שלם חולף,
אך מצב הכאב מחמיר.

נראה כי הדימויים האויריים הם נצחונות מאוחרים, וכי האורגניזם האוירי מגלם את תהליך ההשתחררות הקשה.
תודעת כל מה שזוחל ממוקדת בחלציו.

כל היום שכבה התולעת בחיקה,
כל הלילה בתוך רחמה.
התולעת שכבה עד שלנחש גדלה,
בעל רעל ושריקה עגומה,
ואת ירכי אניתארמון לפתה.

על מנת לחוש כאב כה עז מהתפתלות דרושה חוליית עמוד-שידרה. הכאב יצור התפתלות, ההתפתלות תיצור חוליית עמוד-שידרה, התולעת רכה מכדי לסבול; היא תהפוך לנחש. הנחש מכוסה בירכיים.

כסליל בתוך רחם אניתארמון
גדל הנחש מחזק גרמיו.
השריקות החלו תוך צירי-לידה עזים,
משתנים לבכי צורם,
של עצב רב וחבלי-לידה קשים.
המון צורות דגים, ציפורים, ובעלי-חיים
הביאו לעולם צורת ולד,
במקום התולעת הקודמת.

כך נולדות הצורות מתוך חומר-החיים הראשוני והמעונה. הן צורות כאב. בראשית נולדת מהגיהנום. הזקוף עולה מהמפותל.
עבור בלייק, כל הארצי הוא מושא לדינאמיקת ההתפתלות. ההתפתלות היא דימוי ראשוני. הוא מתבונן במוח:

כה מפותלים הסיבים, וכה סבוכות
הרשתות: מפותלות כמוח האדם . . .

מתוך עולם מפותל זה, מתוך המחשבה רווית צירי-הכאב, הבלתי מובנת כי טיבעה המעונה מתחילתו לא זוהה, מופיע העיקרון האוירי המשתקף באצילות בלייק: שפיעה שנותרת כואבת, אך למרות הכל הופכת חופשית וישרה מבלי לאבד אף פעם את הכאב הקדמון שבא מהשגת התנוחה הזקופה.

רוחי הומה סביבי לילה ויום,
כחיית פרא המצרה דרכי.
שפיעתי ממעמקים,
מקוננת כל העת על חטאיי.

צורה עלובה, חיוורת, מתועבת,
שאני מלווה בסערה.
דמעות ברזל ואנחות עופרת,
שנכרכות סביב ראשי המסתחרר.

התופעות האויריות מרגשות תמיד בדימיון בלייק. הן אנרגטיות. זאת אנרגיה מתפרצת. בלייק מימש אנרגיה יצירתית זאת, שביקשה להפיק משהו ממבוכתו הכואבת וחסרת התועלת, ולעצבה כחיים ופעולה.

עורה! התעורר הו ישנוני בארץ הצללים,
קום! התמתח

מתח זה משמש הכנה להשגת הזקיפות, שהיא, לבסוף, הלקח הדינאמי האולטימטיבי ששירת בלייק מלמדת אותנו.
בשירת בלייק אנו יכולים לראות פרומתיאוס חדש בפעולה המותח כבליו. פרומתיאוס זה מלא אנרגיית חיים. המוטו שלו עשוי להיות: ''האנרגיה היא החיים היחידים, ומקורה הגוף. האנרגיה היא עונג ניצחי.'' אנרגיה זאת דורשת שידמיינוה. ממשותה דימיונית מטיבעה. אנרגיה דימיונית עוברת ממצב פוטנציאלי לפעיל. היא מנסה ליצור דימויים צורניים וגשמיים כאחת, להעניק מהות לצורות, להביא חיים לחומר. עבור בלייק, הדימיון הדינאמי הוא חקירה ודרישה באנרגיה. להבנת יצירתו הקורא חייב בעירנות פיזית מוחלטת והוספת מרכיב נוסף, נשימת זעם רותחת. הוא יצליח אז בהענקת המשמעות המלאה למה שאפשר לכנות 'השראה קשה', מונח שעשוי בהחלט לאפיין את השראת בלייק עצמו. נשימה זאת היא אכן הקול הנבואי הדובר בספרים ''אוריזן'', ''לוס'' ו''אהניה''. ב''קטלוג מאוייר של חידושים בתרבות ובמדע'', שאייר בלייק, הוא כותב:

"נשמה וחזון אינם, כמו שמניחה הפילוסופיה המודרנית, אד ענן או לא כלום: הם מאורגנים ומנוסחים בפרוטרוט מעל ומעבר לכל מה שהטבע בן-התמותה יכול ליצור. מי שאינו מדמיין בתווים משורטטים חזקים וטובים יותר, ובאור חזק יותר מאשר עינו בת-התמותה והכיליון מסוגלת לראות, אינו מדמיין כלל."

לדמיין, אם כן, פרושו להעצים את גוון המציאות. נראה כי לרוחות הרפאים של בלייק יש בהכרח קול גרוני עמוק, המתנסח ב''יתר זהירות'' מאשר הקולות בשירים בהם ''אף אחד אינו מדמיין כלל''. אם נאזין לספרי הנבואה כאילו היו שירה שנכתבה בשירה כואבת, הם ידמו לתחינות אנרגיה, למילות-קריאה חושבות. בתשתית היצירות, עלינו להיות מודעים ביתר חריפות לדימיון שחי או לחיים שמדמייניים. ויליאם בלייק הוא דוגמא נדירה לדימיון מוחלט זה אשר שולט בחומר, בכוחות, בחיים, במחשבה, ואשר מעניק לגיטימיות לפילוסופיה המסבירה את הממשי באמצעות הדימיוני.


מתוך: 'אויר וחלומות' 
מאת : גסטון בשלרד
פרק שני: שירת הכנפיים

6.12.2014

מספר הנשימות בשעה הוא 1080 והגימטריה של 'שמע ישראל' היא 1118

בכל חשבונות הראיה וקביעת החודש והתקופה בלוח היהודי, השעה היא בת 1080 חלקים.

כתב הרמב``ם [הל` קידוש החודש פרק ו הלכה ב]: ``היום והלילה ארבע ועשרים שעות בכל זמן, שתים עשרה ביום ושתים עשרה בלילה, והשעה מחולקת לאלף ושמונים חלקים.

לפי הצורך הגופני בחמצן הדרוש לקיום תהליכי חיים וביניהם גם תהליך הגדילה, משתנה קצב הנשימה בהתאם לגיל החל מ- 50 עד 60 נשימות לדקה אצל יילודים, המשך ב- 40 נשימות לדקה אצל תינוקות בני כמה חודשים, 25 נשימות לדקה אצל ילדים גדולים יותר ואילו מבוגרים נושמים בממוצע כ- 15 עד 18 נשימות בדקה בזמן מנוחה.
על פי תיאור רפואי אחר, אין מדד מדויק להערכת קוצר הנשימה, והמדד הרגיש והטוב להערכת מצוקת נשימה הוא קצב הנשימה ועומק הנשימה. אדם מבוגר נושם במצב רגיל 12 עד 16 נשימות בדקה. האוויר נשאף במשך כשתי שניות, ואחרי הפסקה של כשנייה הוא ננשף לאיטו. בפרק הזמן הזה מספיק האוויר הטרי להיכנס לריאה, והאוויר הזקוק להחלפה מספיק להיפלט החוצה.

18 נשימות בדקה הן עשויות לתת לנו בהחלט שיעור ממוצע של קצב נשימה נורמלי.
נכפיל 18 נשימות כפול שישים דקות = 1080
מנין 1080 בגימטריה הוא תתר''ף

הראשית חכמה כתב בזה [שער האותיות - אות ה] שהשעה התחלקה ל1080 מכיון ש-1080 נשימות אדם נושם בשעה. הראשית חכמה הוסיף דבר מעורר מאוד: "מאחר ש-1080 חלקים אלו שבשעה הם 1080 נשימות שאדם מנשף, ועל כל נשימה ונשימה יש אות משם בן ארבע אותיות הנותן בו חיות הנשימה ההיא, הרי כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. כיון שהשם יתברך הוא נותן הנשימה והחיים, ראוי שיהיו כל נשימותיו לעבודת הבורא."

האותיות יה - וה, שהן אותיות הנשמה, הן גם אותיות הנשימה - השאיפה והנשיפה.



בזמן התפילה היומית בבית הכנסת נהוג ברוב הזמן שלא להשמיע קול, אלא לכבד את הדממה ובדרך זאת גם את תפילתו של הזולת. זאת למעט בזמן 'קריאת שמע' שאותה נהוג לומר בחצי קול, בדרך שישמע הקול במתינות בסביבת המתפלל הקרובה.
אפשר למצוא חיזוק למנהג זה בהקשר למספר הנשימות בדקה על פי חישוב הפסוק:
'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד'
מנין פסוק זה, שהוא החשוב ביותר בכל התפילה, הוא בגימטריה 1118.
מנין אותיות המילה 'אלהים' הוא 86. 86*13הם 1118.

המספר 1118 הוא קרוב מאד למספר 1080 שהוא, כאמור, מספר הנשימות בשעה.
זאת משמעות שהיא מעבר לצרוף מקרים פשוט.
תפילת 'קריאת שמע' מחזקת את הקירבה בין צמד המושגים 'נשמה' ו'נשימה'.
'קריאת שמע' הופכת את התפילה גם לכלי בריאותי להסדרת דרכי הנשימה בדרך של נשימה מודעת.
הפסוק 'והגית בה בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך' מקבל משמעות דומה.

אפשר לקבוע, על פי היגיון זה, כי אורך השעה המקובל בימינו, של 60 דקות, נקבע על פי מספר הנשימות שיש בפסוק 'שמע ישראל'.

ההפרש בין 1118 ל-1080 הוא 38. המספר 38 בצרוף 1 הוא 39, שהם מנין אותיות ט''ל.
ט''ל הם 3*13, ומנין אותיות י ה ו ה הוא 26 = 2*13.

15.11.2014

חג - הביג'יז

חג - הביג'יז

הוי, את חג, חג כזה
הוי, את חג, חג כזה

זה משהו שאני חושב שכדאי

אם הבובה גורמת לך לחייך
אם לא אז אתה זורק אבנים
זורק אבנים, זורק אבנים

אוי זה משחק מצחיק
לא מאמין שהכל אותו הדבר
לא יכול לחשוב על מה שאמרתי זה עתה
שם כרית רכה על הראש שלי

מיליוני עיניים יכולים לראות
עם זאת, למה אני כל כך עיוור
כאשר המישהו האחר הוא אני
זה לא נחמד, זה לא נחמד

עם כל זאת שמיליוני עיניים יכולים לראות
עם כל זאת למה אני כל כך עיוור
כאשר המישהו אחר הוא אני
זה לא נחמד, זה לא נחמד

הוי את חג, בכל יום, חג כזה
עכשיו זה התור שלי להגיד 
ואני אומר שאת חג

זה משהו שאני חושב שכדאי
אם הבובה גורמת לך לחייך
אם לא אז אתה זורק אבנים
זורק אבנים, זורק אבנים


18.9.2014

תערוכת הדפסים של פרנסיסקו גויה במוזיאון הרמן שטרוק בחיפה

אין דבר העומד בפני הרצון  - הערה אודות החלומות המטורפים על הבלתי אפשרי
במוזיאון הרמן שטרוק בחיפה נפתחה בימים אלה תערוכה חשובה מאד של כ-70 הדפסים של הצייר הספרדי גויה, שפעל בעיקר בתחילת המאה ה-19 והשפיע עמוקות על האמנות המודרנית בסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20.
ההדפסים של גויה מתחלקים לקטגוריות אחדות, כאשר הקטגוריה החשובה מכולן עוסקת בזוועות המלחמה. המלחמה היא מלחמת צרפת - ספרד שהתרחשה בתחילת המאה ה-19 בניצוחו של נפוליון בונפרטה, ונחשבת לעקובה ביותר מדם בתולדות ספרד. הליטוגרפיות הקטנות של גויה מנציחות את הזוועות תחת המוטיב החוזר ונשנה של 'הבנאליות של המלחמה', בנאליות שמולה מתקומם גויה במלוא שיעור קומתו האמנותי.
עבור כל מי שמתעניין בהיסטוריה ובאמנות של ראשית התעופה יש לתערוכה ערך רב, שכן ברבות מהליטוגרפיות יש דמויות בעלות כנף. אלה הן דמויות שהן לרוב מפלצתיות או מפלצתיות למחצה. התעופה אצל גויה אינה דבר מה אופטימי, שמבשר עתיד זוהר של אנושות ללא גבולות מדיניים. הדמויות המעופפות שלו הן חלק בלתי נפרד מהעולם המבעית והמאד ארצי ואגואיסטי שנוצר. בכך מבטא גויה  תפישת עולם שלפיה התעופה, שהצרפתים ממציאי הכדור הפורח היו חלוציה שנים ספורות בלבד קודם למלחמה, היא, בציטוט של סטנלי בולדווין ראש ממשלת אנגליה בשנות ה-1930, המצאה ארורה שמוטב ולא היתה קיימת. התעופה הפכה את האדם למפלצת.
התערוכה במוזיאון על שם אחד מאמני הליטוגרפיה הדגולים - הרמן שטרוק, מוזיאון שמקיים גם סדנאות ליטוגרפיה, מאפשרת להאיר ולהסביר את הליטוגרפיות של גויה מזווית תעופתית מעוד סיבה, שמובנת למי ששמע אי פעם הסבר אודות תהליך הליטוגרפיה. אחד המאפיינים החשובים של התעופה היא נקודת המבט האנכית. מי שצופה בעולם מלמעלה רואה את פני הנוף באופן אנכי, כמעשה תשבץ שפרוש מתחתיו ונמצא תחת שליטתו. הליטוגרפיה, בזכות היותה תהליך איטי של בירור מוקפד וחריטת פרטים על גבי לוח מתכת, שנצרב בחומצה, ולאחר מכן מונח על משטח ונלחץ במכבש הדפוס, היא למעשה חיקוי של נקודת המבט האנכית ברוחו של האמן. הליטוגרפיה מעניקה תחושת נקודת מבט אנכית על נושא היצירה, למרות שהנושא הוא לרוב אופקי מבחינת זווית הראיה. 
גויה הוא מבשר העתיד המחריד של התעופה כגורם לשואת יהודי אירופה. הנאצים היו 'אומה של טייסים', שהשקיעו בתעופה את מירב המשאבים, וקיימו בדרך זאת אידיאולוגיה של 'אדם על' יהיר, שאיפשרה להם לנסות להשמיד את העם היהודי מבלי למצמץ. חבל שהזיקה בין הליטוגרפיות של גויה לזוועות השואה, שזועקת כל כך לשמיים, טרם זכתה להתייחסות מצד מבקרי האמנות וההיסטוריונים.

10.9.2014

הקשר בין רמת הביטחון הלאומי לרמת השימוש בסמים

יש קשר ישיר בין רמת הביטחון הלאומי לרמת השימוש בסמים בקרב הצעירים בישראל.
ככל שרמת הביטחון עולה גוברת השאננות האישית ועימה השימוש בסמים.
בסיקסטיס מטוסי חיל האויר העניקו 'ביטחון' וכיום זאת 'כיפת ברזל' שלו.
ה'אמונה' בכיפת ברזל מגבירה את הדרישה הציבורית לשימוש חופשי בסמים.
זאת גם מתוך תחושת ניכור מכך שהעשיה האמיתית בכל מה שקשור למעוף ולתעופה, שהם חומרי היסוד של הנפש האנושית, היא נחלת בודדים בלבד.

8.9.2014

בהלכה האיסלאמית מובנית מישנת ההתפשטות הפוליטית

באיסלאם הדתי מובנית, כתוכנית הילכתית סדורה [!] במסגרת השריעה, ההתפשטות הפוליטית שנובעת מההתפשטות הדמוגרפית של המאמינים.

היהדות ויתרה על המיסיונריות. הנצרות והבודהיזם הן דתות אמוניות בלבד, שאינן מתיימרות להשליט הלכות בחיי היומיום.

היהדות והאיסלאם הן שתיהן דתות הלכה, שמתיימרות לתת תשובה דתית לכל תחום מתחומי החיים.
אך בניגוד ליהודים, שבכל מקום בגולה בו היו הם חלמו על ארץ הקודש בלבד כמקום למימוש כל שאיפותיהם הפוליטיות, שואף המוסלמי שהיגר מארצו להקמת מדינה מוסלמית בכל מקום בו הוא מתגורר. שאיפה זאת מתממשת כתהליך מוסדר באופן סמוי, בשיטת השלבים ובאופן מתוכנת מראש, באמצעות קובץ הלכות, יחד עם שאיפתו הגלויה להפיץ את האמונה האיסלאמית.

מה ההשלכות של המסקנה הזאת על חיי היומיום של האזרח בישראל?
התשובה היא: 'אדם לאדם זאב'. 
גם לעצמו וגם לזולתו.


מתוך המאמר: "סופכם לרשת את יבשת אירופה": אידאולוגיה מוסלמית מובנית או מציאות חיים? מאת: לאה קינברג, מרכז דיין. המחברת מקיפה את הנושא אך חסרה במאמרה המסקנה הסופית: המשמעות הפוליטית הישירה של קובץ הילכות המהגרים, שמכונים בשם 'דעווה', היא החתירה המאורגנת להקמת מדינה איסלאמית בכל מקום שאליו הם מגיעים.

'...הרציונאל העומד בבסיס ההגירה [של מוסלמים לארצות בלתי מוסלמיות]: על המהגרים מוטלת המצווה לפעול כנציגים של הדת, לשמש דוגמה לחיקוי ולטעת בלב המארחים את הרצון להתאסלם. כך הופכת התופעה החברתית של ההגירה לאמצעי של הטפה ושל עשיית נפשות לאסלאם, 'דעווה'. ה'דעווה' מוצגת כחובה המוטלת על כל המתגורר בארץ שאיננה מוסלמית ותכליתה ליכוד השורות של המיעוט המוסלמי, עזרה הדדית והטפה לדרך התנהגות שיש בה כדי לשמש דוגמה ומודל לחיקוי לבלתי מוסלמים...כשם שהג'יהאד ילווה את האסלאם כל עוד יהיה בו צורך, כלומר כל עוד יהיו בעולם חלקים שאינם מוסלמיים, כך גם ההג'רה תמשיך להתקיים, ובהתאם גם ה'דעווה' [הילכות המהגרים] המצדיקה את ההג'רה לא תיפסק. טענה זו מקנה ל'דעווה' ממדים שאינם תלויים בזמן ובמקום. כל זמן שמתקיים העולם, המאמין המוסלמי מצווה לחיות על פי חוקי דתו, להפיץ את דתו, לחזקה ולהרחיבה, ולקיים על ידי כך את הפן החשוב ביותר של הג'יהאד... המוסלמים החיים באירופה... רבים מהם נולדו והתחנכו באירופה... כל אלה חייבים לייצג את הדת — הרופא המוסלמי בבית החולים איננו אלא נציג של האסלאם, כך גם המהנדס, הסוחר, הפועל, הסטודנט, כל אלה הם נציגי האסלאם... דרכו של האסלאם להשפיע היא באמצעות השלטת השריעה או באמצעות כניסה לפוליטיקה - השתתפות בבחירות, ולמעשה במקרים רבים שתי האפשרויות הולכות יד ביד...'


האיסלאם בסין
המיעוט המוסלמי בסין מונה, עפ"י הערכות חוקרים, כ-20 מליון נפש. ראשיתה של הנוכחות המוסלמית בסין היא כבר במאה ה-8 לספירה, כאשר סוחרים ערבים ופרסים, שביקשו לפתח מסחר בנתיבי הים שבאזור הודו, התיישבו בנמלים שלחופה המזרחי של סין. עם הגידול בנפח המסחר נוצרו סביב הנמלים קהילות מוסלמיות.אנשיהן אמנם נישאו לנשים מקומיות אך קיימו חיי קהילה נפרדים ונבדלו מן המקומיים בשפה, בדת ובלבוש.
השתלטותם של המונגולים על סין במאה ה-13, הביאה לגידול והתרחבות הקהילה המוסלמית. המונגולים הביאו לסין חיילים רבים מבני ערב ומקרב הסלטאנויות במרכז אסיה, כמו גם אנשי פקידות ואדמיניסטרציה (מהנדסים, אדריכלים,אומנים וחקלאים), שסייעו בידם לקיים את שלטון שושלת יואן. הגבולות הפתוחים למסחר והרווחה הכלכלית, הביאו למעבר מוסלמים רבים לאזורים בצפ' ובדר' מערבה של סין, בהם ניתן למצוא ריכוז גדול שלהם גם כיום. הקרבה לשליטים המונגולים הכובשים, זכויות היתר ושכונות המגורים המבודדות והתקלות האוכלוסייה, בני האן, בפקידות המוסלמית, תרמה לטיפוח רגשות עוינות ושנאה כלפי המוסלמים. בסיפורי עם מאותה תקופה הם מתוארים כאכזריים, כחמדנים וכתוקפנים, המסוגלים לכל פשע.
נפילת המונגולים ועליית שושלת מינג ב- 1368 נחשבת לתקופה מפוארת בדברי ימי סין. חוקרים שונים רואים תקופה זו כמעין קו פרשת מים למוסלמים. ההסתגרות מרצון שכפו השליטים ותחילתם של לחצי 'סיניפיקציה' על הקהילה, גרמו לרבים להחליף שמותיהם לסינים, להשתמש בניב המקומי במסחר ובדיבור ולהקטין את הבולטות בבניה (גם של מסגדים) ובלבוש. החלה להתגבש זהות מובדלת בקרב המיעוט המוסלמי של סינים- מוסלמים המכונים Hui . עבור קהילת בני ה-Hui בסין המסגד שימש הרבה יותר ממקום תפילה. היה מקום לבי"ס דתי, מרכז חברתי, בית דין מקומי לסכסוכים, משרד, ולעיתים אפילו מרכז ללימוד אומנויות לחימה.
התנועה הצופית החלה להיות מורגשת בסין לקראת סוף המאה ה-17. בנתיבי המסחר ממרכז אסיה הגיעו לסין אנשי דת מוסלמים , רובם זרים בני תימן ובוכרה ומיעוטם מוסלמים בני סין ששבו משהות ולימודים בערי העלייה לרגל בחצי האי ערב. אישים כריזמטיים אלה הופיעו עד מהרה בריכוזי המוסלמים בסין (Xinjiang, Gansu, Shaanxi, Yunnan ) והחלו לרכז סביבם תלמידים וחסידים. במהלך המאה ה-18 נהו אחריהם רבים מבני Hui.
מאמיני התנועה הצופית מייחסים את תחילתה כבר בערכים להם הטיף הנביא מחמד. מחמד עצמו לא הטיף לסגפנות ולשלילת חיי העולם הזה, אולם מסורות רבות מייחסות לו איסורים על התמכרות להבלי העולם: שתיית יין , בגדי משי ושימוש בכלי זהב וכסף. מעבר לכך,עורר הקוראן את המאמינים שלא לחטוא, כדי שלא להיענש ביום הדין.
הופעת הקהילות הצופיות והתגבשות המסדרים שלהם עוררה מתיחות עם השלטון הסיני של שושלת מאנצ'ו. ההתחברות חלק מן המסדרים לגורמי מסחר מוסלמים, כך שחלק מן המסדרים שמשו גם תחנות מסחר/אכסניות דרכים בנוסף לפעילותם הדתית, הקשתה על הפיקוח עליהם. 'אבן הבניין' היסודית להקמת המסדר תמיד החלה במנהיג דתי כריזמטי, לרוב ממוצא זר, שעם הגיעו לריכוז מוסלמי החל ללמד אסלאם לקבוצה קטנה של תלמידים. זו היתה דרכם להשתלב בקהילה המקומית ולצבור חוג מאמינים רחב יותר. ככל שגדלו חוגי המאמינים, ואולי אף נוסדה קהילה ייחודית, חל שדרוג לשלב ממוסד יותר עם מעבר למישור הלאומי.
נסיבות הופעתה של התנועה הצופית בסין והתבססותה תאמו במידה רבה את התנאים החברתיים והפוליטיים בהן התגבשה, בזמנה של הח'ליפות העבאסית. משום כך היא הסתגלה באופן מהיר יחסית, והעבירה את המבנה הארגוני בו פעלה במרכז אסיה לתנאי הקיסרות הסינית. במישור הלאומי פעלו הצופים כשהם מצוידים בתפיסה תיאורטית, בטרמינולוגיה ובטכניקה של מנהיגות שהיו כה חסרים לבני ה-Hui. הם עזרו לרבים מבני הקבוצה לגבש בטחון עצמי וזהות ייחודית עצמאית, כמוסלמים דוברי סינית מול הניסיון הסיני להופכם לסינים מוסלמים.



אראל סג"ל מדד את לחץ הדם בצרפת. באירופה יודעים שמתנדבי הג'יהאד יחזרו מקייטנות המוות והאונס שלהם בסוריה ועיראק כדי להפעיל טרור ביבשת שניסתה לקלוט אותם. מי שהכשיר את הקרקע בצרפת ובשאר מדינות אירופה לחגיגות הג'יהאדיזם הם האינטלקטואלים, שפתחו את השער לטרור באמצעות השיח הפוסט-מודרני והרב-תרבותיות.


מושגים שחשוב לזכור:
שריעה - ההלכה האיסלמית, שהיא הבסיס למדינה האיסלמית.
ג'יהאד - מצוות המאבק בכופרים, שהיא חלק אינטגרלי מהאמונה המוסלמית.
הג'רה - הגירת המוסלמים לניכר, שהיא תהליך בלתי נמנע כתוצאה מצמיחתם הדמוגרפית.
דעווה - קובץ הלכות המוסלמים בניכר, שאותו הם חייבים לקיים במלואו בכל ארץ זרה שבה הם מתיישבים. 

28.8.2014

רחל ולאה הלכה למעשה

הסיפור בספר בראשית על המשולש הרומנטי יעקב - לאה - רחל הוא אולי המפורסם ביותר בעולם בקטגוריה זאת. הסיפור מתקבל בטבעיות על ידי כל קורא. דווקא טבעיות זאת מעוררת שאלות.
אין זה המוטיב של נישואין לשתי נשים, שהיה מקובל בזמנו, שהופך את הסיפור לטבעי. נישואין לשתי נשים הם סיפור פשוט בהרבה לעומת נישואים אלה.
אמנם אהבת יעקב לרחל היא מרתקת מאד, אך גם היא נתפשת כחלק מהסיפור ולא כמסר המרכזי שלו.
המסר המרכזי, שמפתיע מאד, הוא שגזירת הקב''ה, שלבן הרשע הוא שליחו, מתקבלת ללא ערעור על ידי כל גיבורי הסיפור וקהל הקוראים כאחד.
יעקב אהב את רחל בלבד. אהבתו המונוגמית היא ברוח האמונה באל אחד. כיצד כל הסבל שעבר למענה מתקבל כמובן מאליו?

התשובה, על פי מפת דמות האדם של ארץ הקודש, היא שלאה ורחל מסמלות שתי ישויות שנמצאות בכל אדם.
כדי להסביר את שתי הישויות מן הראוי להתחיל בהקבלה שיש לרעיון זה בתרבות אחרת, התרבות הרומית. בתרבות הרומית אל המלחמה הוא יאנוס, שעל שמו נקרא חודש ינואר. אליו היו מתפללים הרומאים לפני שיצאו למלחמה. ליאנוס היו שתי פנים, אחת שפונה לימין ואחת לשמאל. כך הוא מופיע בכל האיקונים. דמות יאנוס מסמלת, אם כן, את 'בתחבולות תעשה לך מלחמה'.
לאה ורחל הן 'דמות יאנוס' של היהדות. הן שתי נשים אחיות שהתחתנו, בסיפור עלילה פתלתל מאין כמוהו, עם יעקב אבינו.
בניגוד לדמות יאנוס הרומאית הגברית, ביהדות הדמות הכפולה היא: א. דמות אדם מלאה ב. דמות נשית.
הסיבות לכך הן: א. ביהדות יש חשיבות רבה לדמות המלאה, שמבטאת את המכלול המלא של האמונה באל אחד, לעומת הפנים שמייצגות את הפן החיצוני בלבד. ב. הבחירה בנשים במקום בגברים מלמדת על דרכה של האמונה היהודית בעולם, שהיא דרך רכה ומפייסת ולא תקיפה ומשתלטת.

לאה זכתה לשמונה בנים. כפול מאשר רחל שזכתה לארבעה בלבד. מדוע?
התשובה היא שלאה אימנו מסמלת את העולם כולו, ואילו רחל אימנו את ארץ ישראל. כאשר נזכרים בלאה חושבים על העולם ומלואו, על כל גודלו והמונו. כאשר מהרהרים ברחל, שמתה בלידת בנימין בבית לחם, חושבים על ארץ ישראל בלבד.
ארץ ישראל של התנ''ך כללה את עבר הירדן המזרחי. במפת דמות האדם של ארץ הקודש ציר האורך והאנרגיה המרכזי עובר בבקעת הירדן, וכמו כל ציר מרכזי הוא חייב להיות בעל פנים לכל עבר. עבר הירדן המזרחי הוא דמות לאה, ועבר הירדן המערבי הוא דמות רחל.
כאשר צופים בימים אלה במלחמות שמתרחשות מעבר לגבול, ממזרח ומערב, כדאי להיזכר גם בדמויות לאה ורחל, ולחשוב על המשמעויות האקטואליות שיש להן על פי פרשנות זאת.

21.8.2014

המילה 'שלום'

יש מילה נוספת בתורה שהיא נעלה עוד יותר מהמילה 'טוב' וזאת המילה 'שלום'. 

'שלום' בגימטריה הם 376: ש+ל+ו+ם   300+30+6+40=376.

אין בנמצא חישוב גימטריה או מתמטיקה שמסביר את המילה הזאת.

זאת למעט אפשרות אחת, שמחברת בין עשרת ימי תשובה ללוח השנה:

376 הם 365+10+1=376.
365 הם מנין ימי השנה.
10 הם עשרת ימי תשובה.
1 הוא ליחוד הקב''ה. 

12.8.2014

ט''ו באב ויום הכיפורים

'לא היו ימים טובים לישראל כט''ו באב ויום הכיפורים'. מה הקשר בין שני ימים אלה?

הרי על יום כיפור כתוב 'ועיניתם את נפשותיכם'. כיצד אם כן יכול יום זה להיות יום טוב.
התשובה היא בגימטריה של המילה 'טוב'. המילה בראשית מתחלקת להברות ברא-שית. הגימטריה של ההברה 'שית' היא 710. ש+י+ת הם 300+10+400=710. מכאן אפשר ללמוד שהעשירי לחודש השביעי, שהוא יום הכיפורים, הוא יום שנגזר מהבריאה ואין ספק לפיכך שהוא יום טוב. 

כתוב על יום הכיפורים: 'לא תעשה כל מלאכה'. אין אדם טורח ביום הכיפורים לענות את עצמו. העינוי ביום זה הוא עינוי סביל ולא פעיל. העינוי הסביל נועד להכשיר את הנפש לקבל את טוב הבריאה.

ט''ו באב יש לקרוא: טוב אב. זאת כי הוא נמצא בדיוק חצי שנה מט''ו בשבט, ראש השנה לאילנות על פירותיהם הטובים.
ט''ו באב הוא, על פי ההלכה, היום האחרון לנטיעות. נטיעה ביום לאחריו נחשבת של השנה הבאה.

17 הוא סכום הגימטריה של המילה טוב: ט+ו+ב 17=9+6+2.

יום הכיפורים הוא בעשירי לחודש השביעי. בגימטריה עשר+שבע הם: 10+7=17.

ט''ו באב הוא חג האהבה. הזוגיות והטוב הם מיקשה אחת על פי האמונה. כמו שנאמר: 'מצא אישה מצא טוב'. המילה 'טו' היא מקדמת דנא בשפות רבות ''שניים''. גם רש''י מציין זאת בפירוש למילה 'טוטפות' שבתפילין, שמקורה הוא במילה 'טו'. באנגלית 'שניים' הם TWO.

אין זאת אומרת שביום יום ט''ו באב יורד כל שפע הטוב משמיים. זהו יום תפנית. הוא היום שבו מתחילים לעלות במדרגות הטוב והנחמה, לאחר הירידה הנוראה לתחתיות של תשעה באב. העליה היא לאט לאט, מט''ו באב ועד יום הכיפורים, במהלך שבעת שבועות הנחמה. בתקופה זאת המחשבות החיוביות צפות ועולות מעצמן. מיום ט''ו באב אפשר לברך את הזולת בברכת 'כתיבה וחתימה טובה'.

27.7.2014

צורת התרנגול של מפת סין

צורת התרנגול  של מפת סין
כאשר מסתכלים על המפה של סין, צורתה דומה להפליא לזה של תרנגול. ראשו הוא במחוזות הצפון המזרחיים, הזנב המפואר שלו כולל את שינג'יאנג וטיבט וכנפיו פרושות על פני האגנים עתירי משאבים של היאנגצה והנהר הצהוב. בטנו של התרנגול הזה היא בדרום מזרח, ואיי האינאן וטייוואן הם הרגליים שלו. מדריך הטיולים בשייט בנהר היאנגצה, שהצביע על הדמיון הזה, הסביר: "זה מראה כי טייוואן היא בהחלט חלק בלתי נפרד מסין. תרנגול לא אוהב לעמוד על רגל אחת במשך זמן רב מדי".

ב -1949 מאו טסה טונג, משורר ומייסדה של סין החדשה, כתב שיר שכלל את הפסוק: "התרנגול שר, השמיים מתבהרים" התרנגול ידוע כלוחם עז והפסוק הוא הכרזת הניצחון של העם על החושך בתחילתו של כל יום.
במובן זה התרנגול המתאבק הוא סמלי, אבל בסין יש גם היסטוריה של קרבות תרנגולים תחרותיים שתחילתה עוד לפני  4,000 שנים. זה, אם כן, נושא שמושרש עמוקות בתרבות שלה. דירבון תרנגולים ללחימה הוא עניין קל, כיוון שהאינסטינקט שלהם הוא להדוף את יריביהם בכל דרך מהרמון התרנגולות שלהם.

מסתבר שכולם בסין לומדים את זה כילדים. זה עמוק  במוחם - כך הם מדמיינים את צורת המדינה שלהם. מלמדים זאת את הילדים מגיל צעיר כדי שהם יקחו את זה כמובן מאליו. כאשר שואלים אנשים מסין אם הם יודעים למה המפה של סין דומה, הם פשוט מושכים בכתפיים ב"מובן מאליו". אך אין זאת אומרת שאנשים מחוץ לסין מודעים לדבר. כמעט אף אחד מחוץ לסין לא יודע על כך. רוב הזרים באמת מופתעים. יש מי שחושבים בטעות שזאת בדיחה. אפילו אנשים מטייוואן לא יודעים. 

אם מחפשים בגוגל  'תרנגול סין' מוצאים שפע של דפים.  
טוב, בסדר, אז למדנו קצת טריוויה. אז מה? מה ניתן לדעת מהצורה של סין על הפוליטיקה הבינלאומית?

הדבר הראשון שעולה על הדעת הוא שלמותה הטריטוריאלית של סין. העם הסיני יודע איך המדינה שלו צריכה להיראות, עד לפרטים הקטנים.
הבירה, בייג'ינג, היא בגרון של התרנגול.
חרבין היא העין.
שנחאי היא על החזה.
האזור האוטונומי טיבט הוא חלק מנוצות הזנב, וזה חלק מהותי מאד מהתרנגול. תנסה למרוט את נוצות הזנב של תרנגול אמיתי ותראה כמה מהר הוא ינקר אותך במקור וציפורניים.
ואם כבר מדברים על ציפורניים אלה, יש אומרים כי האי טייוואן מייצג את אחת מהרגליים, והסינים שואלים: כמה זמן תרנגול יכול לעמוד על רגל אחת?

שלמותה הטריטוריאלית של סין היא חשובה לממשלות הסיניות בין היתר בשל ההיסטוריה של אימפריות קורסות בעקבות האובדן של שטח. אם זה מה שהממשלות סיניות מאמינות בו, אזי תנועות בדלניות לא תהיינה נסבלות בסין. סין היא מעצמה שבירה.
לבסוף, הסיבה מס' 1 לזכור את צורת התרנגול היא שזאת היא דרך מצוינת לגרום לילדים צעירים ללמוד את הגאוגרפיה של ארצם, כי הדבר הולך להיות חשוב יותר ויותר במהלך חייהם. תרנגולים הם כיף גדול לזאטוטים.

מסמכים שפורסמו על ידי ויקיליקס חשפו כי בכיר במשרד לענייני פנים בסין טען רשמית כי הסיבה העיקרית מאחורי הסיפוח של טיבט ושינג'יאנג לסין הייתה להבטיח במפות עתידיות של השטח הסיני את הצורה המדויקת של עוף ענק.
המפגש המרגש בין השר Lu Penghuai ודיפלומטים אמריקאים, התקיים ביוני 2008, לאחר שמהומות באזור 'נוצות הזנב' הטיבטי דוכאו באופן דרמטי על ידי כוחות הביטחון של המדינה.
אם הדבר נכון, המסמכים יכולים לספק הסבר מפתה מדוע בייג'ינג היא כל כך להוטה לשמור על אזורים שאינם האן, ושהאוכלוסיות שלהן פשוט מציגות סלידה רבה כלפי הממשלה הסינית.

המפה הרשמית האחרונה של סין כוללת גם חלק מים סין. התוספת היא לא גדולה מאוד, אך זאת הצורה, לא הגודל, שתפסה את תשומת ליבם של גולשים סיניים אחדים. סופר ופרשן חברתי פירסמו באינטרנט שהמפה החדשה של סין כבר לא דומה לתרנגול - התיאור הסטנדרטי שמלמדים את הילדים סיניים בבית הספר - ושאלו, בתמימות לכאורה, כמו מה המפה נראית עכשיו. בשפה זהירה, כדי שלא למשוך את תשומת לבם של צנזורים,  הם העריכו שהצורה נראית יותר כמו נשר.

התרבויות הגדולות ביותר בעולם נבעו כולן ממדינות בצורת אובייקטים מוכרים. איטליה, ערשה של האימפריה הרומית, ומאוחר יותר אומה של פאשיזם ותעשיית הנעליים, היא בצורת מגף. אוסטרליה, מובילת חצי הכדור הדרומי ומשתתפת עקשנית בשתי מלחמות העולם, נראית כמו ראש אדם מבוגר ולמוד ניסיון. האיים הבריטיים, מקום הולדת האימפריה הגדולה בעולם, הם בצורת 'גברת ויקטוריאנית שאוחזת ברצועה כלב בולדוג'. ''אם ניתן לכנפי וזנב העוף של סין הגדולה להיות קטועים, איך אנחנו יכולים לקוות להצליח כאומה?'' שאלו דיפלומטים סינים משועשעים.
"היתה זאת אמונה איתנה של היו"ר מאוטסה טונג, המנהיג הקומוניסטי לשעבר, שפלש לטיבט ב1950, שאם סין תעוצבו כמו תרנגול ייתן לה הדבר יתרון פנג שואי ברחבי ארצות הברית", הסביר פרופ' וואנג יינג מהלישכה הלאומית לקרטוגרפיה. "מאו נהג להתבדח שארה"ב נראית כמו כלום, ושבלי אלסקה והוואי הדמיון הקרוב ביותר שלה הוא לקפריסין, באופן פתטי."
טיבט, יחד עם מחוזות יונאן וסצ'ואן, יוצרות את ה'ירכיים וישבן' של התרנגול, הסביר פרופ' וואנג בעת שהרחיב את הדיבור על המושג, ואילו כנפיו פרושות על פני אגני נהרות היאנגצה והנהר הצהוב. התוספת של מחוז שינג'יאנג מאפשרת לתרנגול 'לפרוש את כנפיו'.

הקמפיין 'לאחד את התרנגול' של מאו היה אסטרטגית הפוליטבירו הסודית לאורך עשרות השנים הראשונות של השלטון הקומוניסטי. ההזדהות עם מצוקתה של סין במלחמת העולם השניה נבעה, במילותיו של וואנג, מכך "שראש הציפור הגדולה שלנו [מנצ'וריה] נערף על ידי חרב האימפריאליסטים היפניים". דבר זה הוא שהבטיח את החזרתם של שלושה המחוזות הגדולים בצפון-המזרח מבעלי הברית לשעבר ברית-המועצות, לפני שמערכת היחסים בין שתי המעצמות התערערה לאחר מותו של סטלין.

כיום, כל ילד מכיר את המדינה כ'תרנגול המזרח' ויומני המלחמה של היו"ר מאו מלאים בהתייחסויות פוליטיות לתרנגול כ''רב התושייה ביותר מכל העופות".
במאמר פופולארי שלו משנת 1948, אודות 'גידול עופות וניצול לרעה של ההמונים', מאו מעיר: "האיכר הסיני הוא כמו העופות שהוא מגדל! אנחנו אוכלים הבשר והביצים שלהם, מכינים מזרנים מהנוצות שלהם, מבשלים מרק מהעצמות שלהם ומשתמשים בגלליהם כדשן. מה מסמל טוב יותר את העם הסיני, אשר הופך להיות יעיל כל כך אם שוברים אותו לחלקים שמרכיבים אותו "

טיבט ושינג'יאנג הם מוקדים של תסיסה אתנית שגובה קורבנות רבים בנפש. לכאורה חשיבותם היא בכך שהם נתפשים כיוצרי אזורי חיץ נגד ברית המועצות דאז בצפון והודו בדרום, וכמו כן מבטיחי שליטה על משאבי הטבע היקרים שלהן. אבל במהלך חילופי תפקידים שהתקיימו במשרד פנים אמר שר מוטרד שהממשל מתחיל לאבד את הסבלנות כלפי מחוזות אלה: ''טיבט ושינג'יאנג הם מרוחקים, עניים כעפר והעמים הטיבטים והאויגורים המקומיים שונאים אותנו. הם מרוקנים כמויות אדירות של כסף כדי להישאר מתפקדים בקושי. מי לעזאזל היה רוצה אותם?...אלא אם כן, כמובן, בשילובם לתוך השטח הריבוני שלנו הגבול הלאומי שלנו יכול ליצור את הצורה של עוף משק", הוא אמר ועצר להסדיר את נשימתו.
הודאה זו מסבירה מדוע קירקר נשיא ארצות הברית לשעבר, ג'ורג' בוש, כביכול, ועשה מחוות 'נפנוף כנפי עוף' במהלך שיחות בין שתי המדינות  לפני פלישת 2003 לעיראק, אשר לא הצליחו למנוע את סין מלהתנגד לסנקציות של האו"ם נגד סדאם חוסיין. הסינים חשבו שזאת מחמאה.

תרנגולים הם המזל האקסצנטרי ביותר בגלגל המזלות הסיני. הם מלאים בחלומות ורעיונות רומנטיים. הם צבעוניים ומושכים, זוהרים ונועזים, והם די גאים בעצמם. תרנגולים מאורגנים, מדויקים, והעיניים החדות שלהם מחפשות את הפרטים הקטנים בכל דבר. הם פרפקציוניסטים ולא משאירים מקום לטעויות אנושיות. לתרנגולים, משימה קשה היא אתגר. הם אוהבים מאוד להתחיל מחלוקות. תרנגולים גם טובים מאוד בלבטא את עצמם בכתיבה ובדיבור. הם בעלי ידע ברוב הנושאים שאתה רוצה לדון. כאשר אתה מאתגר אותם אתה חייב להיות מוכן למאבק ארוך. הסיבולת שלהם היא מדהימה והם מנצחים בעמדותיהם בכל מחיר. גם כשהם טועים, הם עדיין יהיו צודקים בדרך זו או אחרת! תרנגולים יכולים להיות בוטים ואכזריים. הגישה הישירה שלהם לחיים עושה אותם דיפלומטים גרועים. הם מבטאים את דעתם בהתייחסות מעטה בלבד לתחושות הזולת. האחרים מתרגזים? התרנגולים צודקים, לא?

להלן מספר כותרות ראשיות נוספות מהחודשים האחרונים שעוסקות בקשר הבל ינתק שבין סין לתרנגול:
- שפעת העופות שמוקדה בסין.
- בהלת העופות עם האנטיביוטיקה שנמכרים ברשתות המזון המהיר בסין.
- קנטאקי פרייד צ'יקן היא רשת המזון הפופולרית ביותר בסין.
- קיים חשש מעופות מעובדים שמיובאים מסין לארצות הברית.
- סין עורכת 'מרדף תרנגולות' מול צי ארה''ב בים סין.

חידודי לשון:
באנגלית המילים CHI_NA ו-CHI_KEN מתחילות באותה הברה בדיוק.
CHI הוא הכינוי בסינית לאנרגיה רוחנית.
HEN הוא תרנגולת באנגלית ובני ה-HUN מרכיבים יותר מ-90% מתושבי סין.
CHAI - תה הוא המשקה הלאומי של סין.

20.7.2014

ההצגה 'המשרתות' ומעשה הבגידה בהקבלה לתשעה באב ו'צוק איתן'

ההצגה 'המשרתות' מאת ז'אן ז'אנה, בביצוע אנסמבל 'המוזות מההר' מחיפה, עוסקת בשתי משרתות שכותבות מכתבי הלשנה שקריים על בעלה של אדוניתן, ובמקביל עורכות גם חילופי דמויות לשלה.
למרות הדמויות הנשיות והבימוי הדינאמי גורמת ההצגה בסופה לתחושה של כובד ראש מעיק. זאת כי ההצגה עוסקת בבגידה כטעם החיים.
הבגידה היא הנושא האהוב על ז'אנה והוא חוזר אליו שוב ושוב מזויות שונות. הבגידה בעיניו היא הג'וס של חיינו. זאת הבגידה שלנו בעצמנו, באנשים שאנחנו אוהבים, במערכת שמגדלת אותנו ולהפך: הבגידה של המערכת בנו כמו שחווינו בתקופה האחרונה מצד הרשויות השונות, הבגידה בנו של האנשים שאוהבים אותנו, וכך הלאה.
יש סרט שנקרא 'המתיקות שאחרי', שעוסק בתאונת דרכים מחרידה של אוטובוס תלמידים שהעדה היחידה מביניהם, שהפכה לנכה קשה, מסרבת להעיד על מה שקרה למרות שהדבר יעניק לכולם סכום פיצויים ראוי. זאת כי יש לה מכך תחושת מתיקות. 'המתיקות שאחרי' זאת המתיקות שחשים הבוגדים לאחר הבגידה. לבגוד, לבגוד ולבגוד, כי למלך אין בגדים והוא עירום.
בימים אלה של ערב תשעה באב חובה עלינו לזכור כי הבגידה היא מוטיב מרכזי בקורות העם היהודי עוד ממעשה עגל הזהב ומימי חורבן בית ראשון ושני, דרך גירוש ספרד, השואה, ועד פינוי גוש קטיף. כל האירועים הקשים האלה אירעו בתשעה באב, ובכולם היתה הבגידה מוטיב מרכזי, שהוזכר ותואר בפרוטרוט בכתובים ובמסורה הדתית. כך לדוגמא, צום גדליה בג' בתשרי הוא לזכר גדליה בן אחיקם, הפחה שמונה על ידי מלך אשור מיד לאחר חורבן בית ראשון על מנת לשמור על הקהילה ששרדה בארץ ישראל, ונרצח על ידי ישמעאל בן נתניה הטוען לכתר.
השאלה המתבקשת מאליה בערב תשעה באב היא האם גם הפעם, כמיטב המסורת, יהפוך היום הזה ליום חורבן מחמת התגלגלות מבצע 'צוק איתן' לדרך ללא מוצא, או שהפעם יהפוך תשעה באב ליום שכולו שמחה, וזאת על פי נבואות אחרית הימים.

30.6.2014

אוטו ליליינטאל

במהלך התפתחות התעופה היה תמיד הבדל חד בין 'מומחים' ל'נביאים'. המומחים היו בעלי הניסיון מבפנים, והיו ספקנים לגבי אפשרות ההתפתחות המהירה של התעופה. כששאלו עיתונאים נלהבים את אורוויל רייט לגבי תחזיותיו אודות התפתחות התעופה אמר כי 'הנבואה אינה משלח ידי'. האחים רייט חיו את המציאות של הניסיון המעשי היומיומי, שעיקרו שיפורים קטנים והדרגתיים בשטח. כשהתבקשו חלוצי תעופה נוספים אל הנבואה, הם נתנו תחזיות מאד זהירות. הנביאים, לעומת המומחים, היו אנשי החזון הרומנטיים שבאו מבחוץ. היו אלה בחלקם אנשי רוח, סופרים ומשוררים, ובחלקם אנשי תיקשורת, אנשי עסקים, פוליטיקאים, והציבור הרחב בכללותו, שהתלהבו מאד מהמדיום החדש. הם חיברו מליצות אינספור וניסו כוחם במיזמים שונים. הביוגרפיות של חלוצי התעופה בגרמניה מעידה עד כמה רבה היתה התלהבותם ותרומתם להתפתחות התעופה בעולם. אך באותה מידה אפשר לראות כיצד הפכו בחירות מוטעות שלהם במהלך דרכם לגורליות עבור ארץ מולדתם, וכתוצאה מכך עד כמה השתעבדה גרמניה להשתלטות על תהליך קבלת ההחלטות בנושא. ביניהן בולטת הביוגרפיה של אוטו ליליינטאל.

בלב ליבה של תופעת הנפש נמצאת אנכיות אמיתי. אנכיות זאת אינה מליצה ריקה; היא עיקרון של סדר, חוק השולט במרקם, קנה-מידה שלאורכו היחיד יכול לחוות את הדרגות השונות של תובנה מייחדת. חיי הנפש, כל הרגשות העדינים והמחוכמים, כל התקוות והחרדות, כל הכוחות המוסריים המעורבים בעתידו של היחיד, הם בעלי דיפרנציאל אנכי במלוא המשמעות המתמטית של המילה. אם ברצוננו לדעת באמת כיצד רגשות מתפתחים, הדבר הראשון שיש לעשות הוא לקבוע את המידה בה הם עושים אותנו כבדים או קלים יותר. הדיפרנציאל האנכי החיובי או השלילי שבהם מצביע היטב על השפעתם וייעודם הנפשי. מכל המטאפורות, מטאפורות הגובה, עילוי, עומק, שקיעה, ונפילה, הן המטאפורות המוסכמות מעל לכול. דבר אינו מסביר אותן והן מסבירות הכול. יש לדימויים אלה כוח יוצא דופן: הם שולטים בדיאלקטיקת ההתלהבות והייאוש. התעוזה האנכית היא כה חיונית, כה ברורה - שעליונותה אינה ניתנת לערעור - שהדעת אינה יכולה לפנות ממנה מרגע שהכירה במשמעותה המידית והישירה. 

גסטון בשלארד כותב, בפרק השני של סיפרו 'אויר וחלומות', כי הכנפיים שאינן נראות הן אלה שעפות הכי רחוק. הנפש אינה חשה חיבה פיתאומית לציפור המעופפת בשמיים. תנועת המעוף יוצרת הפשטה מידית ומהממת, דימוי דינאמי מושלם, מלא ומוחלט. הסיבה למהירות ושלמות אלה היא יפי הדימוי הדינאמי. ההפשטה מובילה אותנו לאותו מעוף חסר תקלות, זה שאנו לומדים אותו בחווית החלום, שחסר דימויים פורמליים, שמצטמצם כולו לרושם מלא החדווה של הקלילות. מעוף לעצמו זה משמש כציר. סביבו מתקבצים הדימויים השונים והרבגוניים של קיומנו היומי. הסיבה שהציפורים מושכות את תשומת ליבנו אינה שלל צבעיהן. יופין העיקרי של הציפורים הוא מעופן. המעוף הוא שמהווה יופי ראשוני עבור הדימיון הדינאמי. במציאות הדימיון המעוף חייב ליצור את ציבעו היחודי. המעוף הופך באחת לזיכרון חלומותינו ותשוקה לגמול שאלוהים מבטיח לנו. אנו מקנאים בחלק הציפור בחיים, ואנו משייכים כנפיים למה שאנו אוהבים, כי אנו חשים אינסטינקטיבית שבנחלת האושר והעדנים גופנו יבורך ביכולת לעבור בחלל כציפור באויר. פסיכולוגית הציפורים יוצרת אידיאל, על-טיבעיות המשייכת למציאות את שחווינו כבר בחלום. האדם, על פי אידיאל זה, יהפוך לציפור-על אשר, הרחק מעולמנו זה, תעופף במרחב האינסופי בינות לעולמות, נישאת אל סביבתה האמיתי, לעבר הארץ האוירית. בכל אגדות הפולקלור, והיצירה הרומנטית בכלל, אנו מוצאים תיאורי מעוף רבים, ישירים ועקיפים. הציפור, חביבה, חיננית וקלילה, מעדיפה לשקף דימויי אהבה, נעורים, מתיקות וטוהר. תכונות אלה הינן, למעשה, מציאויות נפשיות ראשוניות. אנו משייכים תכונות כה רבות לציפור שנראית חוצה את השמיים במהלך היום, כיוון שאנו חווים באמצעות דימיוננו מעוף מלא חדווה, כזה היוצר בנו את רושם הנעורים. זאת גם כיוון שהמעוף החלומי הוא לרוב חושניות טהורה.
הציפור, שנוצרה לחיות ביסוד הטהור והמיסתורי ביותר, האויר, היא בהכרח צורת הבריאה הסופית, העצמאית והנעלה ביותר. הכנף, חלק בלתי נפרד מהמעוף, היא מאצילת ומתווכת השלמות האידיאלית כמעט בכל המציאויות. נשמתנו, שנמלטת מהמעטפת הארצית המושכת אותנו מטה בהוויה תחתית זאת שעל פני האדמה, תתגלגל מחדש בגוף מפואר, קל ומהיר יותר מכל ציפור שהיא. תפקיד הכנף הטיבעי הוא לרחף מעלה ולשאת את מה שכבד למקום בו שוכן גזע האלים. יותר מכל דבר אחר המשתייך לגוף, היא שותפה לטבע האלוהי. בכוח גשמיותה האוירית, מעניקה שותפות זאת משמעות מעשית מאד לשותפות המופשטת. כמאמר הפתגם: ''מעולם לא אהבתי מישהי, מבלי לשייך לה כנפיים'. לכן ברור מיד כי כנפיים אנושיות מהוות מחסום. בין אם האמן עיצב אותן גדולות או קטנות, שמוטות או מונפות, פרועות או חלקות, הן נותרות חסרות תנועה. הדימיון אינו מסוגל לבצע את הקישור. הדימוי, הפסל המכונף, הוא סטאטי. הכנפיים הן הסמל האלגורי של המעוף לסיפוק המסורת וההיגיון, אך עלינו לחפש במקום שונה אחר רמיזות דינאמיות. תהליכים בלתי ישירים בלבד הם שמאפשרים את הפיתרון הטוב ביותר לבעיית הצגת המעוף האנושי. הדימיון יוצר קשר מיידי בין טוהר האויר לתנועת הכנפיים. גוף הציפור עשוי מהאויר המקיף אותה וחייה עשויים מהתנועה הנושאת אותה. כל הרגשות שבהם אנחנו נתקלים בחיי היומיום מתעדנים ומתועלים בסופו של דבר לחווית המעוף במציאות הדימיון היצירתי. לכן מעוף הרעיונות אינו דימוי ואלגוריה שחוקים אלא תנועת ציפורים מופשטת לאמיתה. שינוי הצורה של הכנף באויר הוא למעשה המנוע הסמוי של כל רוחנו האנושית, הוא קוד הדי.אנ.איי שלה.

אוטו ליליינטאל [1848-1896] היה מהנדס גרמני ממוצא יהודי, מחלוצי התעופה והאוויראי המפורסם ביותר בעולם בסוף המאה ה-19. ליליינטאל פעל רבות למען קידום התעופה והיה האדם הראשון שתיכנן ובנה גלשן אויר שיכול היה לשאת אדם. בהתבססו על חקירות שניהל על מעוף הציפורים הוא כתב ספר אל אוירונאוטיקה, שפירסם בשנת 1889, ואשר שימש מאוחר יותר גם את האחים רייט. אחת מתגליותיו החשובות היתה שהוא הראה את היתרון של כנף קמורה על כנף שטוחה. את טיסותיו קיים ליליינטאל בברלין ממרומי גבעה מלאכותית שאותה בנה מכספו. בתוך חמש שנים הוא יצר גם דגם מסחרי של דאון לחובבים. הדאונים שבנה ריחפו למרחק מאות מטרים בלבד ובמשך שניות ספורות, אך למרות זאת היה זה הישג כמעט חסר תקדים בהיסטוריה האנושית
ליליינטאל ראה במעוף הציפורים ברוח 'פסיכולוגית הציפורים' את הדוגמא והמודל לתעופה האנושית. ליליינטאל נמשך מלכתחילה לרעיון של של טיסה באמצעות חיקוי מבנה ותנועת כנפי הציפור כי רעיון זה שלט בתפישת התעופה האירופאית עוד מימי קדם ועד ליאונרדו דה-וינצ'י. תצפיותיו על מעוף הציפורים, ובעיקר על מעוף החסידות, חיזקו אצלו את המסקנה כי מעוף הציפור הוא זה שחייב להיות המודל לתעופה האנושית. הוא ייחס חשיבות רבה למורכבות הרבה של תנועות הכנף של הציפורים וטען שאסור לוותר על החיקוי שלהן, כי פירוש הדבר אובדן כל תקווה לתעופה. הוא טען, כתוצאה מכך, כי הטיסה היא בעיקרה אישית, וניתנת להגדרה כדרך שבה האדם עף לכל כיוון שהוא רוצה באמצעות מתקן שצמוד לגופו, אשר השימוש בו דורש מיומנות אישית. בכל זאת, למרות בטחונו בצדקת דרכו, ביקש ליליינטאל שלא לראות בהישגיו יותר ממה שהם. הצילומים הראו אותו מרחף בשמיים ויצרו את הרושם שבעיית התעופה נפתרה, אך לדבריו הוא נמצא באותו מקום שבו ילד מנסה לחקות את צעדי המבוגר. הקריירה התעופתית של ליליינטאל אכן נמשכה שנים אחדות בלבד:
שנת 1893 - ליליינטאל בנה את הגבעה המלאכותית בפאתי ברלין, ממנה ביצע את טיסותיו, שהיו עד לטווח של כ-250 מטרים. באותה שנה הוא החל בבניית דגמי גלשנים אחדים, ומכונה מעופפת המונעת באמצעות מנוע שנפנף את הכנפיים. במהלך מאות ניסיונות אותם תיעד בצילומים, הוא הצליח לשפר בהדרגה את תוצאות משך השהיה, הגובה והמרחק שהשיג. 
שנת 1894 - הוא התחיל ביצור מסחרי וסדרתי של גלשן פשוט ויעיל, ממנו מכר יחידות אחדות בלבד.
שנת 1895 - הוא זכה לביקורים של חלוצי תעופה המפורסמים, לנגלי מארצות הברית וזוכובסקי ברוסיה.
שנת 1896 - המשיך בניסויו במודלים חדשים. בתאריך 9 לאוגוסט 1896 הוא התרסק, לאחר יותר מ-2500 טיסות, ונהרג בגיל 48. בתאונת הטיסה בה מצא את מותו הוא איבד שליטה על גלשן רגיל עקב משב רוח צד חזק ולא צפוי.
ליליינטאל הרבה לכתוב ולהרצות אודות המצאותיו. הוא פרסם במגזינים מדעיים ופופולריים. דמותו הפכה לאחד האייקונים המפורסמים ביותר של סוף המאה ה-19. הוא צילם בעיקביות את טיסותיו על ידי צלמים מקצועיים, והתמונות שילבו את חדשנות המדיום של הצילום העיתונאי יחד עם החדשנות שבטיסותיו. ליליינטאל התקבל באותה מידת התלהבות שבה התקבל בציבור גם בקהיליה המדעית, והרצאותיו אודות ניסוייו המעניינים זכו לתשואות נלהבות. ליליינטאל אמר כי את אמנות הטיסה אי אפשר להמציא באותה דרך שהמציאו את אבק השריפה, כיוון שלתיאוריה אין הרבה מקום בעיסוק זה, ויש להתמיד בו בניסויים מעשיים.
כיום מכונה ליליינטאל חלוץ התעופה המצליח הראשון בהיסטוריה. באמצעות מחקריו היסודיים על ציפורים ומשטחי אויר, הוא נמנה עם מיסדי מדע האוירודינאמיקה, והניח את היסודות למושגים שבהם משתמשים עד היום. מחקריו וטיסותיו בין השנים 1891 עד 1896 הביאו לפיתוח המצאת המטוס הממונע החל משנת 1896 ועד שטס בהצלחה לראשונה בשנת 1903.
הטיסה בדאונים דמויי כנפיים היא אחת החוויות הראשוניות המתועדות בתרבות האנושית, שכן משחר התרבות ניסה האדם לחקות את מעוף הציפורים באמצעות בניית כנפיים מעשי ידיו. האגדה במיתולוגיה היוונית על דדאלוס ואיקארוס היא עדות אחת בלבד, שכן כמעט בכל אחת מתרבויות תבל יש אגדה דומה אודות בני אדם שניסו לחקות את מעוף הציפורים, באמצעות קשירת כנפיים לגבם ונפנופם בכוח הזרועות. יתכן כי דמויות המלאכים בעלי הכנף הם עדות דתית לכך. האגדה על דדאלוס ואיקארוס ממחישה עד כמה גדול היה הפער בין הרצון ליכולת. כוח השרירים הנדרש לצורך מעוף הציפור הוא עצום ביחס לכוח שרירי הזרועות. בנוסף, כנף הציפור היא אווירודינאמית מאד, פרי אבולוציה של עשרות מיליוני שנים שעד היום לא הצליח המדע המודרני לחקות כראוי. דוגמא בולטת לכישלון האדם בתחום זה היא ניסיונותיו של ליאונרדו דה וינצ'י במאה ה-16. ליאונרדו עסק רבות ברישום מבנה כנפי הציפורים וחקר את תנועתן בזרמי האויר. בהמשך הוא שירטט דגמי דאונים המבוססים בעיקר על חיקוי תנועת כנפי הציפורים, ויתכן שאף בנה חלק מהן. אך מניתוח תוכניותיו מסתבר שלא היה להם כל סיכוי להמריא.
לכן יש חשיבות עצומה למפעלו של ליליינטאל, היהודי בן החייט מהעיירה שבגבול גרמניה-פולין, אשר בסוף המאה ה-19 היה לאדם הראשון שהצליח לחקות חלקית את מעוף הציפור באמצעות דאייה. ליליינטאל חקר היטב את מבנה כנפי הציפורים ודרך מעופן. הוא בנה כנפיים קשיחות שאינן מתנפנפות,רתם אותן לגופו וקפץ עימן נגד כיוון הרוח מהגבעה שהקים. ליליינטאל השתמש בידע וטכנולוגיה שהיו ידועים לתרבות האנושית אלפי שנים טרם תקופתו. תצפיות מחקר במעוף הציפורים נעשו על ידי חכמי כל התרבויות העתיקות. השימוש שעשה לצורך בניית הדאונים בקורות עץ ובד משי קלים וחזקים גם היה נפוץ בעולם העתיק. ובכל זאת, לא נמצא בעולם העתיק, בימי הביניים או בתקופה המודרנית, הגאון אשר תכנן וביצע מה שליליינטאל עשה.
האגדה על דדאלוס ואיקארוס היא משל שימושי ונפוץ בקרב חוקרי היסטורית התעופה, שמתאר את הקורבנות הרבים שהתפתחות התעופה תבעה, מראשיתה ועד לימינו. ליליינטאל ידוע במספר אמרות כנף שחיבר. האחת היא: 'לתכנן מטוס זה מאומה, לבנות אותו זה משהו, אך להטיס אותו זה הכל'. אימרה חשובה שניה שלו היא אודות הסיכונים בטיסה: 'נדרשת הקרבה'. הגרמנים הלאומנים השתמשו באימרה זאת שוב ושוב כדי להבליט את הישגי התעופה הגרמנית דרך הנצחת זכר הקורבנות שתבעה, במלחמה ובשלום כאחד, במהלך מסע הצלב לעבר השמיים שהם ערכו בהשראת ניטשה.
הביוגראפיה של אוטו ליליינטאל כרוכה בזאת של אחיו גוסטאב ליליינטאל [1849-1933]. שני האחים עבדו יחד במהלך כל חייהם, על מיזמים טכניים, חברתיים ותרבותיים שונים בנוסף לתעופה, שהם בעלי חשיבות רבה עד ימינו אלה. במהלך חייו, בהתבסס על הגלשנים האמינים שבנה, ניסה אוטו להוסיף להם את אפשרות נפנוף הכנפיים באמצעות מנוע קטן ויעיל שפיתח. התוצאות לא היו מעודדות, אך גוסטאב המשיך בהם באינטנסיביות עד שנות השלושים של המאה העשרים ובנה מטוס גדול מנופף כנפיים שלא הצליח להמריא מעולם, גם לאחר שהמטוס בעל הכנף הקבועה והמדחף הפך זה מכבר לשליט היחיד בשחקים. טעותם היתה טעות נפוצה מאד, כי לא זאת בלבד שתנועת כנפי הציפור לא נחשבה כמרכיב חיוני ליצירת עילוי בטיסה, אלא שניפנוף הכנפיים נתפש כמרכיב חיוני בכל מעוף, ממש כמו עלי העצים. 'מעוף הרעיונות' אינו דימוי ואלגוריה שחוקים אלא תנועת ציפורים מופשטת לאמיתה. שינוי הצורה של הכנף באויר הוא למעשה המנוע הסמוי של כל רוחנו האנושית.

עוד אישיות יהודית שהביעה חרדה מהתגברות על כוח המשיכה באורח לא טבעי לחלוטין הייתה תיאודור הרצל. בשנת 1896 הרצל כתב סיפור בשם 'ספינת אוויר' על אדם שהמציא מטוס, אחד החלומות הגדולים ביותר של תקופתו, אבל הורס אותה במו ידיו בגלל הבנתו שהמצאה זו עלולה לשמש בעתיד ככלי נשק הרסני במלחמות. תחזית זו הייתה מקורית בתקופתו של הרצל, שכן הרוב המכריע של האנושות חשב אז על המטוסים ככלי שיביא שלום לכל העולם. יתכן כי תחזית זו הייתה גם בשורש הציונות של הרצל. הרצל כתב בשנת 1896: "כדור הארץ מרחף באוויר. אולי באופן דומה אני יכול למצוא ולייצב את המדינה היהודית ללא תמיכה מוצקה. הסוד טמון בתנועה. אני מאמין שכלי הטיס היעיל באמת יהיה חייב איכשהו להיות מומצא על פי עיקרון זה".
אנחנו יכולים ללמוד, באורח פיוטי, על ההשפעה העצומה של כנפיהם המתנפנפות של הציפורים על החשיבה האנושית גם מתורת היחסות של אלברט איינשטיין: משק כנפי הציפורים שמאפשר להן את היכולת להתגבר על כוח המשיכה עשוי להיות מתואר במונחיו של איינשטיין כמו: "אנרגיה שמושקעת בתנועה מתמדת, מהירה ואינסופית ליצירת תגובת שרשרת".
גם זיגמונד פרויד הושפע, ככל הנראה, מאוטו ליליינטל במחקריו אודות המיניות האנושית ותסביך אדיפוס בפרט. מעוף וחושניות כרוכים יחד במציאות של החלומות ומבחינה זו ליליינטל היה בבירור דמות פאלית מובהקת.
המחקרים הרציניים ביותר על אישיותו של אדולף היטלר טוענים כי הוא סבל מתסביכי התפתחות פסיכולוגיים. אין ספק, לאור העובדות ההיסטוריות, כי היטלר השליך מבעיותיו האישיות לפוליטיקה של גרמניה המודרנית. הוא חשב, כנראה, כי חלוצי התעופה היהודים הם הגורם לחלק מבעיות אלה, לאחר המצאת המטוס על ידי האחים רייט ותבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, ולכן היהודים הם סיבה לגיטימית לאנטישמיות.

האחים רייט הצהירו כי ליליינטל היה דמות בעלת השפעה בדרכם לעיצוב המהפכני של המטוס עם כנפיים קבועות, אם כי ההמצאה שלהם הייתה קפיצת מדרגה גדולה ופריצת דרך מדעית וטכנולוגית מאד בלתי שגרתית. הם הגיעו לגרמניה בשנת 1909, כחלק מסיבוב הופעות באירופה שעורר עניין עצום והפך אותם לאנשים המפורסמים ביותר בעולם. האירופים, בניגוד לאמריקנים שדחו בהתחלה את המצאת המטוס, אימצו במהירות את ההמצאה החדשה בגלל ההתעניינות הכללית שלהם בתחום התעופה. התעניינות זאת היתה במידה רבה הודות לאוטו ליליינטל ולדויד שוורץ ממציא ספינת האוויר, שרעיון המנוע לספינות האוויר שבנה תרם גם הוא בוודאי לאחים רייט.

ההמצאה של מטוסי כנף קבועה עם מדחף היא ציון דרך תרבותית משמעותי, שבא לידי ביטוי במעבר מעידן הרומנטיקה לעידן המודרניזם. הפוטוריזם היה תנועה אמנותית וחברתית, שהחלה באיטליה בתחילת המאה ה-20 וממשיכה עד היום. הפוטוריזם היה בעיקר איטלקי, אבל היו תנועות מקבילות גם ברוסיה, באנגליה ובמדינות רבות אחרות. הפוטוריזם פנה לרגשותיו של האדם המודרני והחוויות שלו מהייצור ההמוני, התקשורת, ומערכות התחבורה המתקדמות, מהמטוס לטלפון, מהקולנוע למזון מהיר. כל אלה הם הביטויים של המודרניות ששינו בהכרח את התפיסה של כל חיי היום יום, ולכן משנים את אופני ביטויהם של המשורר והצייר. המצאת המטוס יצרה תגובת שרשרת: התעופה הייתה הנושא החשוב ביותר עבור האמנים הפוטוריסטים האיטלקים. הפאשיזם האיטלקי נוצר בהשראה ישירה של הפוטוריזם, והנאציזם הגרמני נוצר בהשראתו הישירה של הפאשיזם הזה. כך היה הדבר מבחינה אידיאולוגית, ומכל הבחינות הפוליטיות, חברתיות וצבאיות.

29.6.2014

מרומנטיקה למיליטריזם – חשיבות התעופה לגרמניה

במאת השנים שחלפו מסוף המאה ה-18 עד סוף המאה ה-19 התרחשו באירופה תמורות אידיאולוגיות ופוליטיות חריפות. הן מתוארות כמעבר מתקופת ההשכלה אל תקופת הרומנטיקה. תמורות אלה התרחשו במיתאם להתפתחויות הטכנולוגיות השונות ובתחום התעופה בפרט. היה זה מעבר מהמהפכה החקלאית למהפכה התעשייתית. מאלוהים המתגלה במעגלי הפיריון והצמיחה לאלוהים המתגלה מתוך המכונה. מטכנולוגית הכדור הפורח הטס בחסדי מזג האוויר אל ספינת האוויר בעלת המנועים.
הכדור הפורח, ספינת האוויר, המטוס, והטיל, היו המצאות מהפכניות שהמדע המלומד לא ניבא, אך החוש הטכני המעשי האנושי יצר. במהלך המאה ה-19 חרצו הכדורים הפורחים וספינות האוויר נתיבים חדשים. האדם המריא למחוזות האל בשחקים וכבלי הארץ הותרו. גבולות ומגבלות האדם הוגדרו מחדש, ויצרו מהפכה בתפישת עולמו. הרעיונות האוניברסאליים של המהפכה הצרפתית הומרו בלאומנות קיצונית.
בתחילת המאה ה-20 התרחשו תמורות אידיאולוגיות נוספות: עם התפתחות המצאת המטוס הרומנטיקה הוחלפה במודרניזם.
התעופה, בעלת החשיבות הביטחונית הרבה, זוהתה בעידן המדינה הטוטאלית גם עם המעוף הרוחני של האדם. דבר זה אירע בדיקטטורות התעופה החילוניות של המחצית הראשונה של המאה העשרים: גרמניה, ברית-המועצות, יפן ואיטליה. התעופה בהן הפכה לאייקון דתי. היא הייתה סמל לקידמה, איחוד וניצחון לאומיים, צורה חדשה של קנאות דתית.
המודרניזם התחלף לפוסט-מודרניזם במחצית השנייה של המאה ה-20. בתקופה זאת החליף הטיל את המטוס כשליט השחקים. הטיל, הנשלט בלחיצת כפתור שיכולה להביא לחיסול האנושות, הביא את בני האדם לתפישת עולם צינית שממוקדת בעצמם.

גרמניה הייתה המדינה שפיתחה את התעופה באורח קיצוני יותר מכול. רומנטיקה, אימפריאליזם, מיליטריזם, נאציזם, ועוצמה אווירית, הם חוליות עוקבות בתהליך שהוביל אל הפיתרון הסופי. מנהיגיה הבולטים של התנועה הנאצית היו טייסים צעירים, שביקשו ליישם שינוי טכנולוגי וחברתי במהירות רבה מידי ובאמצעים פוליטיים תקיפים. הם גדלו על ברכי הרומנטיקה הגרמנית ולא נתנו את הדעת די הצורך על הצורך בזהירות ובהתנסות איטית ומבוקרת במדיום האוויר המסוכן. הם פתחו במסע צלב לעבר השמיים.
התחבורה האווירית בגרמניה התפתחה בראשיתה כחלק בלתי נפרד מההתפתחות הטכנולוגית, בתהליך דומה לזה שהתרחש בכל מדינה מודרנית. אך בגרמניה הנאצית עבר התהליך הקצנה חריפה. התעופה, במקום להשתלב אורגאנית, הפכה לקטר המוביל את הכלכלה. התפתחותה ועצמאותה של כל מדינה, בשלום ובמלחמה, תלויים ישירות באמצעי התחבורה שלרשותה. במקרה של גרמניה, המטוס כאמצעי תחבורה חשוב עוד יותר. גרמניה היא מדינה שמבודדת על ידי מכשולים טבעיים: האלפים בדרום, הים הבלטי והים הצפוני בצפון, ונהר הריין במערב. זאת מדינה יבשתית בעיקרה, בעלת צי קטן. כתוצאה מכך גם הקולוניות שלה היו קטנות. המטוס היה אמצעי התחבורה והמלחמה האידיאלי למדינה מבודדת אך מתקדמת.

המטוס הומצא בארצות הברית, ויובא לגרמניה כחידוש טכנולוגי בתחילת המאה העשרים. קשה מאד כיום לדמיין כמה מהפכנית היתה ההמצאה. גרמניה היתה אז בתחילת תהליך התיעוש המהיר שלה, והמטוס יצר תמריץ עז לאימוץ ופיתוח טכנולוגיות חדשות. דוגמא דומה היא יפן, שבין שתי מלחמות העולם עסקה בתיעוש מהיר, בו הפכה מיצרנית מוצרי חיקוי זולים ליצרנית מוצרים יוקרתיים מקוריים. המטוס השתלב במגמה זאת ויפן הפכה ליצרנית מטוסים חשובה ביותר.

גרמניה הפסידה במלחמת העולם הראשונה, אך לגרמנים היה נדמה כי 'תקעו להם סכין בגב'. הסיבה העיקרית לכך היתה תחושתם כי במערכה האווירית היוקרתית הם ניצחו, או היו קרובים לנצח. היו להם מטוסים וטייסים טובים יותר מאשר לצרפת, אנגליה וארצות הברית. להק מטוסי 'הקרקס המעופף' זכה להצלחה ופופולאריות עצומה בציבור. דוגמא להצלחת הגרמנים בקרבות האוויר היא הקרב על נהר המארן, ליד העיר פאריס, בסוף המלחמה. הודות למטוס קרב מדגם חדש, ה'אלבטרוס', הצליחו הגרמנים לחצות את קווי החזית, ורק תגבורת אמריקנית מנעה מהם את הניצחון המכריע.
מלחמת העולם הראשונה שינתה את הפוליטיקה העולמית. הקיסרויות הגרמנית, האוסטרית, הרוסית והעותומאנית התמוטטו, והמדינות המודרניות הטוטאליות קמו במקומן. המטוס שינה את פני המלחמה. התעופה הפכה להיות גורם מפתח בעוצמתה של כל מדינה.
חוזה ורסאיי אסר על הגרמנים לבנות מטוסים, והם חשו כי נשללת מהן האפשרות להגן על עצמם ולהתפתח. במסווה של מועדוני דאייה אזרחים, שהיו למעשה בתי ספר טיס צבאיים, המשיכו הגרמנים בפיתוח חיל האוויר. מטוסי התחבורה האווירית האזרחית הגרמנית היו למעשה אבות טיפוס של מטוסים צבאיים, שיצורם היה בכמויות הרבה יותר גדולות מאשר הותר לגרמנים. התהליך המשיך והתעצם עד לביטולו החד צדדי של חוזה ורסאיי, לאחר עליית הנאצים לשלטון. המעצמות עברו על כך לסדר היום כי האובססיה של הנאצים לתעופה נתפשה כשאיפה לגיטימית של מדינה להתפתח ולהגן על עצמה.
בשליש הראשון של המאה העשרים נחשבה עדיין ספינת האוויר ככלי התחבורה האווירי היעיל והבטוח ביותר, שאיפשר טיסה נוחה לטווח ארוך ונשיאת מטענים כבדים. היא היתה הקלף העיקרי הגרמני בשחקים. הם בפיתוחה התחילו עוד בסוף המאה התשע עשרה, והצפלין הגרמני הפך למותג המוביל בעולם בתחום זה. המטוס נחשב באותה עת כקטן ובלתי אמין מדי. אך בגרמניה הנאצית עקבו בעניין רב אחרי כיבוש אתיופיה בידי איטליה בשנות ה-1930, שהתבצע במידה רבה באמצעות כוח אווירי.
השאלה: 'מטוסים או ספינות אוויר'? היתה בראש הויכוח הציבורי בשנות השלושים של המאה העשרים. ארצות הברית, בריטניה וצרפת העדיפו את המטוס. גרמניה התמידה בדבקותה בספינת האוויר, ואף פתחה את קו הנוסעים היוקרתי בין גרמניה לארצות הברית. התפוצצותה של ספינת האוויר 'הינדנבורג' בניו יורק ב-6 למאי 1937, רגע לפני הנחיתה, היה נקודת מפנה בהתפתחות התעופה בכלל, ובגרמניה הנאצית בלבד. גרמניה זנחה תחום זה והתמקדה ביצור מטוסים, במרוץ חימוש מטורף, כשעליה להדביק פער עצום.
הכלכלה הגרמנית לאחר מלחמת העולם הראשונה היתה במצב קשה ביותר. בזמן רפובליקת וויימאר היתה האינפלציה כה גדולה, עד שבני האדם קיבלו את המשכורת בשטרות כסף כה רבים, שהצטרכו לקחת אותם בסלים. מיד לאחר מכן רצו לקנות מוצרי יסוד. כלכלת סחר החליפין פרחה. הנאצים עלו לשלטון על מצע פוליטי של שחרור העם הגרמני מהמצוקה הכלכלית. המטרה הראשונה של המשטר הנאצי היתה שיפור המצב הכלכלי. ההתחלה היתה בעבודות ציבורית, כמו בניית אוטוסטראדות. אך הנאצים היו זקוקים לתעשייה מתקדמת כדי לדחוף את הכלכלה קדימה באמת. התעופה היא גורם זהה ועולה בחשיבותו על הרכבות והספינות, בפיתוח מרחב המחיה, שהיה הרעיון המרכזי בפוליטיקה הנאצית, יחד עם תורת הגזע. האימפריאליזם הבריטי התפתח בעיקבות המצאת ספינת הקיטור, והנאצים חשבו על התפתחות ספינת האוויר והמטוס בהקשר דומה. המושג 'מרחב מחיה' חופף למעשה לקולוניאליזם ואימפריאליזם.
התעופה סיפקה לנאצים את כושר הדמיון הדרוש לפיתוח תוכניותיהם השטניות. הוגי דעות ופוליטיקאים שקישרו בין הצורך המטריאלי לצורך הרוחני, עיבדו את התנועה כלפי השחקים לשיטת פעולה, וסיפקו לעם הגרמני המיליטריסטי את התודעה החיונית למימוש הפקודות שקיבל. ביניהם היו פרידריך ניטשה, אוסוואלד ספרנגלר וקרל האושופר. הם פיתחו את תיאורית הסופרמן הגרמני, השולט בעולם מהאוויר בכוח, ומפתח את מרחב המחיה שלו. הוגים אלה דחפו להקמתה של חברה דיקטטורית המבוססת על 'תסביך נפוליון'. יש מימד אנכי מובהק לתסביך זה. הוא מתפתח באנשים החשים חסרי אונים מול העולם המאיים עליהם, וכתוצאה מכך מפתחים אגרסיביות חברתית, המתבטאת בשאיפה עמוקה לשליטה ולדיכוי הזולת

הם הפרו בגלוי את חוזה ורסאיי, והתעשייה האווירית הפכה למפתח לפיתוח הכלכלה הגרמנית. בין השנים 1933-1939 מספר העובדים בתעשייה זאת בגרמניה צמח משלושת אלפים בלבד לשני מיליון איש! נתון מדהים זה בלבד מספיק כדי להוכיח את הטענה על הקשר בין השואה לתעופה.
באותה תקופה שרר ברחבי העולם השפל הכלכלי הגדול. התעשייה הנאצית הלאומית סיפקה מקומות עבודה יזומים ונראתה כפתרון מעולה למשבר. אך מרוץ החימוש הטכנולוגי עשוי להוציא כל מדינה, משווי המשקל הכלכלי. בגרמניה התרחשה יציאה מהאיזון הכלכלי. הנאצים פיתחו עוצמה אווירית מוגזמת יחסית למשאביהם הכלכלים. בסופו של דבר הביא התהליך לחרחור מלחמת העולם השנייה.

אדולף היטלר, הדיקטטור, היה התגלמותה הפיזית של גרמניה. הוא היה חולה במחלת עגבת הגורמת להתרחבות יתר של שרירי הלב העליונים, והתמכר לאמפטמין. האמפטמין תרם רבות לתפקודו, אך יצר גם אופטימיות שלא במקומה. אופטימיות זאת הוא הצדיק בפני עצמו באמצעות המלחמה והשליטה באויר.

חיל האוויר הגרמני חלש על הפוליטיקה העולמית, וזכה עבור היטלר במלחמותיו הפוליטיות בסוף שנות השלושים של המאה העשרים.
ההצלחה המשמעותית הבינלאומית הראשונה של הנאצים היה הוצאת הצבא הצרפתי מחבל הריין ב-7 למרץ 1936 . הניצחון נזקף לזכות מפקד הלופטוואפה הרמן גרינג, אשר הטיס את מטוסיו שוב ושוב מעל הכוחות הצרפתיים, וכך גרם להם לפחד ולנסיגה מבלי שנורתה ירייה אחת.
מלחמת האזרחים בספרד היתה עבור גרמניה הנאצית ההזדמנות לנסות את חיל האוויר החדש שלה, שהפך לליבת תפישת הביטחון הלאומי שלה. מטוסי הלופטוואפה ודוקטרינת הלחימה שלו הגיעו לתוצאות טובות, אשר שופרו שוב ושוב. הביטחון העצמי הגרמני עלה פלאים.
מלחמת האזרחים בספרד היא האירוע המרכזי בפוליטיקה העולמית לפני מלחמת העולם השנייה, ובליבו עומדת המערכה האווירית הגרמנית נגד ריכוזי אוכלוסיה אזרחיים. הציור המפורסם 'גרניקה' של פיקאסו, מתאר את סבל האזרחים בכפר קטן כתוצאה מהפצצה אווירית נאצית ב-26 לאפריל 1937.
לאחר המלחמה בספרד, באו סיפוח חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה באוקטובר 1937 וסיפוח אוסטריה ב-1938. האיום בלבד בהפעלת העוצמה האוירית הנאצית הספיק למדינות אלה ולעולם כולו. לאחריהן באו הטענות נגד ההתנכלות למעוט הגרמני ב'פרוזדור דאנציג', שהובילו לפתיחת המלחמה נגד פולין.

ארבע דמויות מרכזיות בשלטון הנאצי שהיו טייסי קרב בהכשרתם היו גם הדומיננטיות ביוזמה ובביצוע של הפיתרון הסופי.
שני סגניו של היטלר, שהיו שותפיו לדרך מראשיתה, היו טייסים מקצועיים מצטיינים, אשר כישוריהם בתחום זה היוו את המנוף המרכזי לקידומם האישי, ולקידום המפלגה הנאצית.
הרמן גרינג, המשנה להיטלר והדמות הפופולארית ביתר בגרמניה, היה מפקד טייסת 'הקירקס המעופף' בסוף מלחמת העולם הראשונה. הוא סימל את עלית חשיבות ענף התעופה בצבא, ואת תקוותה של גרמניה הנאצית להנביט את זרע ההצלחה האווירית במלחמה זאת ולהפכה לשתיל שממנו תצמח גרמניה החדשה. גרינג הקים את הלופטוואפה, ואת התעשייה האווירית הגרמנית, שהפכו לביטויי הכוח המרכזיים בגרמניה הנאצית.
רודולף הס, סגנו השני של היטלר, הצטיין בטיסות יחיד נועזות. הוא נותר טיס פעיל לאחר מלחמת העולם הראשונה, וביצע טיסות ראווה עבור המפלגה הנאצית, שזיכו אותה באהדת ההמונים. לאחר טיסתו המפורסמת של צ'רלס לינדברג מניו-יורק לפאריס, אף ניסה לארגן טיסת בכורה לכיוון ההפוך. בסופו של דבר ערק במטוסו לאנגליה במאי 1941.
גרינג והס היו פעילים מרכזיים בחקיקת חוקי תורת הגזע ואכיפתם, ובשרשרת מהלכים שהובילה לפיתרון הסופי.
חבר נוסף לטייסת, ארתור גרייזר, היה מהדמויות הבולטות במפלגה הנאצית ובמינהל הרייך השלישי. כראש העיר הנאצי של עיר הנמל הפולנית דאנציג הוא תרם מאד לחרחור המלחמה. במהלך המלחמה היה מושל חבל לודז', והפך אותו למודל לאכיפת הפיתרון הסופי בשיתוף פעולה הדוק עם ריינהארד היידריך.
ריינהארד היידריך היה טייס קרב, אשר שילב בין קריירת הטייס אותה התחיל בגיל מאוחר להיותו גנרל בכיר באס-אס, כמישנה להימלר ושווה לו בדרגתו הביצועית. תפקידו החשוב ביותר היה מפקד המשטרה החשאית הנאצית האימתנית - הגסטאפו, שהחזיק בסודותיהם האישיים של כל אזרחי גרמניה. במקביל הוא התמנה גם למושל האכזרי של חבלי צ'כוסלובקיה שסופחו לרייך תוך שהוא הופך אותה ל'מדינת עבדים'. הוא היה המתכנן והמפקד הישיר של מבצע 'הפיתרון הסופי'. הוא נע באמצעות מטוס קל שהטיס על בסיסי יומי בין ברלין, פראג, מחנות ההשמדה וחזיתות המלחמה. בחזית הטיס מטוסי קרב. הוא נתפש כיורש הכמעט וודאי של היטלר וגרינג, וההתנקשות בחייו גרמה להחלטתם על 'מבצע ריינהארד' שבו הושמדה יהדות פולין.
סביבם חגו ופעלו דמויות כמו היינריך הימלר מפקד האס-אס שעיצב את המיסטיקה הנאצית ברוח חווית המעוף ובמקבל השתלט בהדרגה על חלקים חיוניים בכוח האווירי, יוזף גבלס שר התעמולה שהיה זקוק לגיבורי וחידושי עולם התעופה לצורך ליבוי מתמיד של אש ההסתה באמצעות סרטי הקולנוע הרבים שהפיק, ואלברט ספיר שר החימוש שהקדיש את מירב המשאבים לפיתוח תעשיית התעופה המגוונת.