12.2.2011

מנשר ניצולי השואה


אנחנו דור ניצולי השואה הולכים ומתמעטים. בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיד: "אני זוכר את מה שאירע בשואה". יוותרו רק ספרי זיכרונות ומחקר, תמונות וסרטים, ועדויות ניצולים. או אז יהפוך זיכרון השואה מגורל כפוי, החתום בבשרנו ובנשמתנו, לייעוד היסטורי שעל האנושות ועל הדורות הבאים לשאת באחריות לצקת בו תוכן ומהות.

באביב 1945, נדמו קולות וזוועות מלחמת העולם השנייה, ואנו, שרידי יהדות אירופה, יצאנו ממחנות המוות ומגאיות ההריגה, אחד מעיר ושניים ממשפחה, מוכים ומרי נפש, מיותמים, ללא קהילה וללא בית, ובלי נפש קרובה המחכה לנו ברחבי תבל. המלחמה הסתיימה, אך אנו תהינו, נבוכים וכואבים, האם אחרי חשכת הגטאות, רכבות המוות ומחנות הריכוז וההשמדה, נהיה עוד מסוגלים להחיות בקרבנו את פתיל החיים, לאהוב, לעבוד, להקים משפחות ולציין ימי חג ומועד? אנו לא נהפכנו לשונאי אדם ולשוחרי נקם על דם נקיים. זוהי עדות ניצחת לערכי המוסר הטבועים בהוויית עמנו עתיק היומין, ולאמונה ברוח האדם ובהשגחה. אנו בחרנו בחיים. שיקמנו את עצמנו, השתלבנו במאבק להקמת מדינת ישראל ותרמנו לחברה בישראל ובארצות ההגירה השונות שאליהן הגענו.

מרבית שרידי השואה באו לישראל- מדינת העם היהודי. היה זה עבורם לקח קיומי מהשואה. ביסודותיה של מדינת ישראל הונחו לא רק זכרם של שישה מיליון מבני העם היהודי שהושמד אלא גם הלקחים ההיסטוריים כדי שלא תשנה עוד שואה. מאז ועד היום אנו מתמודדים עם הסוגיות המעיקות הרבות העולות מסיפור השואה: על מה ולמה נעשתה הזוועה? מדוע סומנו היהודים על-ידי הגרמנים כסכנה לאנושות שיש להשמידם? מדוע דווקא מקרב העם הגרמני שהוליד הוגים ומורי הלכה באתיקה וענקי יצירה בתרבות המודרנית יצאו הרוצחים שיצרו והפעילו את מכונת ההשמדה חסרת התקדים?!

אמנם, אנחנו ציבור פלורליסטי, רב פנים ודעות, אך משותף לנו ומאחד אותנו הרצון למסור לדורות הבאים את לקחי חיינו המיוסרים בטרם ירד המסך וייפרדו גם אחרוני הניצולים מזירת החיים. מכאן, מירושלים, מיד ושם - אתר ההנצחה של העם היהודי לשואה ולגבורה, ובמעמד זה אנו משמיעים את קולנו.

במסורת היהודית הזיכרון הוא ערך מכונן. ואולם, אין הזיכרון מבודד כערך עצמאי אלא נסמך לחובה המוסרית. היום, כשאנו, ניצולי השואה שהזיכרון צרוב בבשרנו, באים להעביר את לפיד שליחות הזכירה לדורות הבאים, אנו מעבירים עמו גם את המסר היהודי שהזיכרון צריך להוליד למעשה ולמחויבות מוסרית. הוא צריך להיות הבסיס לפעולה ומקור הכוח ליצירת עולם טוב יותר. "לא תרצח" - היא החובה המוסרית העליונה אשר הוטלה על האנושות בהר סיני. זיכרון הרצח של ששה מיליוני יהודים ועוד רבים אחרים בידי הנאצים ועוזריהם, מחייב אותנו בחובה שאין למעלה ממנה לצו של "לא תרצח". החיים הם יצירת אלוה שבן אנוש לא יהין ליטול מזולתו, מאדם שנברא בצלם אלוהים. כחלק מזיכרון השואה אנו קוראים לחתור ללא לאות לשמירה קפדנית על חיי אדם ולהימנע משפיכות דמים.

אנו, כמי שכבודם האנושי חולל עד עפר ובשמם של אלו שגורלם נחתם להשפלה מזוויעה בטרם הוצאו להורג, קוראים לעולם כולו להתאחד סביב ערכי זכויות האדם והשוויון בין בני האדם ללא הבדל דת, גזע, לאום, מעמד חברתי או מין. רודנות ואלימות פוליטית כמו ניצול כלכלי אכזרי תוך רמיסת כבודם האנושי של יחידים וקבוצות, הם חטאים שאין להם כפרה ואשר על העולם הנאור להתאחד בפעולה נחושה כנגדם.

אין חלופה ממשית לקיום זה לצד זה של בני האדם ושל העמים. יש לעשות הכול כדי שבעיות יפתרו לא בשפיכות דמים אלא בסיג ובשיח, במזרח התיכון ובעולם כולו.

אנטישמיות וכל סוג אחר של גזענות טומנים בחובם סכנה לא רק ליהודים אלא לכל העולם. חבויות בהם מגמות שיכולות להוביל לרצח עם. בימים אלו ה"אנטישמיות החדשה" מכוונת בו זמנית נגד היהודים, נגד ישראל ונגד הציונות, תוך הפיכת מושגים אלה למושגים נרדפים. תופעות אלה שכיחות גם בתעמולה הבאה מהעולם הערבי. השואה הראתה לעולם עד היכן מגיע כוחן ההרסני של האנטישמיות והגזענות. הכחשת השואה, מזעור השואה ובנאליזציה של השואה, הם פתח מילוט מהסקת מסקנות מתבקשות מהעבר והפקת לקחים לעתיד. אנו נציגיו של דור הניצולים קוראים לכל אנשי המצפון בעולם לעקור תופעות אלה מן השורש ולהיאבק בהן ללא פשרות.

על אף שזיכרון השואה טעון וספוג בחורבן, ברוע ובאבדן צלם אנוש המאיימים על כל ערך אנושי, אנו, הניצולים שצעדנו בגיא צלמוות וראינו כיצד משפחותינו, קהילותינו, ועמנו מושמדים, לא שקענו אל תהומות הייאוש ולא איבדנו את האמונה באדם ובצלם אלוהים. אנו מבקשים לחלץ מן הזוועה שחרצה בבשרנו, מסר חיובי לעמנו ולעולם – מסר של מחויבות לערכי האדם והאנושות.

השואה שייכת למורשת האוניברסאלית של כל בני תרבות, היא שקבעה את אמות המידע לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות.

מהר הזיכרון בירושלים יוצאת לעולם קריאתו של הלל הזקן: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" ואידך זיל גמור!

זהו המסר שלנו לאנושות, זאת המורשת לדורות הבאים.

סיפור 'התנין' מאת דוסטויבסקי והמהפכה במצרים


חברים נחים


המגזין 'פורבס', שיוצא לאור גם בעברית, פירסם החודש את הסטירה החברתית החריפה 'התנין' מאת פיודור דוסטויבסקי, עם פירוש מתחום ההומור בעסקים שמתאים גם להסבר של המהפכה במצרים שמתרחשת בימים אלה.

מעשה במשקיע אחד מחו''ל שהחליט להביא לרוסיה תנין ענק ולהציגו בציבור תמורת תשלום.
צופה אחד התקרב יתר על המידה אל התנין, וזה בלע אותו.
למרבה המזל, האדם נותר חי ובריא בתוך התנין, אך ללא יכולת לצאת.
בעל התנין סירב בכל תוקף לבתר את רכושו. הוא טען שהרשלנות לא נבעה מצידו, וכי הוא עתיד להפסיד בכך את כל פרנסתו.
האירוע התרחש בתקופה שכלכלת רוסיה הייתה עדיין בלתי מפותחת, והיא שיוועה לכל השקעה מחו''ל.
הבאת התנין נחשבה בממשל הרוסי, בעל האוריינטציה העיסקית המובהקת, כיוזמה ברוכה של משקיעי חוץ, ואילו האדם שניבלע נחשב כגולם מקומי שחיבל בה בטיפשותו.
נגזר דינו להישאר בבטן התנין.

יש דימיון רב בין הסיפור לבין המתרחש בארץ הנילוס, שגם בה הממשל העדיף משקיעי החוץ ועשיית כסף על חשבון טובת האזרחים.

הונו של מובארק-פרעה נאמד ב-70 מיליארד דולר


לא מרוצה מהנשיא מובארק


מצבור הון הנטו של משפחת דיקטטור מצרים חוסני מובארק הוא בין 40 ל-70 מיליארד דולר. הוא פרעה אמיתי.

ההון מתחלק כדלקמן: 17 מיליארד לחוסני מובארק, 10 מיליארד לבן גמאל, 40 מיליארד למשפחה.

בכך משתווה ההון לזה של העשירים במלכי מדינות הנפט.



לו היה מובארק משתמש בחלק קטן מהונו הפרטי על מנת להיטיב עם העם בעת המהומות המתרחשות בימים אלה, ייתכן שמעמדו על כס השלטון היה נותר יציב.


גם אם המספרים מופרכים, ואפשר להוריד את האפס מהערכת הרכוש ולהעריך את ההון במיליארדים בודדים במקום בעשרות מיליארדים, מדובר בסכומים דימיוניים של גניבה.

אלה הם מימדים אפיים, שמאפשרים להוסיף את שמו של מובארק לרשימת הדיקטטורים המיליארדרים הידועים לשמצה.

מובארק לקח כל מה שיכול היה מהעם המצרי, ובנה בדרך זאת את רכושו הפרטי העצום, כשהוא מותיר את עמו שרוי בעוני.

ארצות הברית נתנה למצרים מיליארדי דולרים מידי שנה כדי לשמור על נאמנות המשטר, בשעה שהוא השאיר את העם המצרי רעב ללחם.

קשה להבין מדוע לא הופיע מובארק עד היום ברשימת עשירי תבל של המגזין פורבס.


את הונו עשה מובארק באמצעות חוזים עם הצבא ושירותי ממשלה שונים בשנים הראשונות לשלטונו, וכן באמצעות עסקיו של בנו גמאל.

החוק במצרים מחייב כי 51 אחוזים מעסקיה של כל חברה זרה הפועלת במדינה יהיו בשליטת אזרח מקומי. גמאל מובארק הוא שותף בחברות ענק בי''ל רבות שפועלות במצרים, וביניהן חברות תיקשורת, רכב, מלונאות ומזון.

מובארק אינו צריך לחשוש לפרנסתו לאחר עזיבת כס השלטון. כספו שמור היטב בבנקים זרים.

חלק אחר מרכושו הוא במספר רב של בתים מפוארים שבנה ורכש במצרים וברחבי תבל.

ההון האישי לשימושה הפרטי של הגברת הראשונה סוזאן מובארק מוערך ב-3 עד 5 מיליארד דולר.
זאת על פי ה-Patriot Statement.


שכר המינימום במצרים הוא 2 דולר ליום.

ההכנסה הלאומית השנתית היא 2,070 דולר לנפש.

20 אחוז מהאוכלוסיה חיה מתחת לקו העוני.

כיוון שההון נצבר באמצעות שאיבת נכסי הציבור, קשרי הון-שילטון ושחיתות אחרת, סביר להניח כי מיד עם הסתלקות מובארק תתחיל חקירה ציבורית במצרים לגבי מקורות נכסי השליט המושחת.


ביצוע הרפורמות הכלכליות החיוניות לאזרחי מצרים עלול להיתקל בקשיים לנוכח הכלכלה הפרעונית שהנהיג מובארק.

גבם של האזרחים היה צמוד אל הקיר במשך 30 השנים האחרונות, וכעת יהיה עליהם להשתלב בכלכלה מודרנית.


המימסד התיקשורתי, האקדמי, הפוליטי והעיסקי בישראל, לא טרח ליידע עד היום את הציבור הישראלי שמדובר בדיקטטורה מושחתת, שבראשה עומד רודן אכזר ותאב בצע.

להפך, הם טיהרו את מובארק ואת משטרו ונמנעו מלספר את כל האמת על מצרים.

החשש לסכן את הקשרים עם המימסד המצרי שמחסדיו ניהנו, והרצון לשמור בכל מחיר על הסכם השלום, הם הסיבות העיקריות לכך.

את מחיר הקונספציה המוטעית ישלם הציבור הישראלי.