10.12.2010

מפת דמות האדם של ארץ הקודש והמיתולוגיה היוונית

על פי המיתולוגיה היוונית, פרסאוס בנו של זאוס הציל את חיי אנדרומדה בת מלך פיניקיה, מידי מפלצת הים הנוראה, במקום שנקרא כיום 'סלע אנדרומדה', לחוף העיר בת-ים.
מקומות נוספים בסיפור מיתולוגי מרתק זה ניתנים לזיהוי בארץ ישראל.


סיפורים נוספים מהמיתולוגיה היוונית, ומכאן גם בתרבות האירופאית כולה, ניתנים גם הם לזיהוי עם מקומות בארץ ישראל.


כך למשל, ב'איליאדה' של הומרוס מוצאו של אגממנון כובש טרויה הוא משבט הדנאים.
שמו של שבט זה קרוב לשמו של שבט 'דן', שהשתייך יחד עם הדנאים לקהילת 'גויי הים'.
שבט דן שכן בצפון הארץ, למרגלות החרמון, ושם הקים מקדש שהתחרה עם בית המקדש בירושליים.

נגזרות של השם 'דן' נמצאות ומתפרשות לכיוון צפון-מערב לאורך כל יבשת אירופה:
העיר 'אדנה' בתורכיה.
שבט ה'דנאים' ביוון העתיקה.
מדינת 'מקדוניה', שממנה יצא אלכסנדר מוקדון.
נהר ה'דנובה'.
מדינת 'דנמרק' שמוצאה בראש שבט בשם 'דן'.


ב'אודיסיאה', המספרת את מסע חזרתו הממושך של אודיסיאוס לביתו לאחר כיבוש טרויה, עוסק אחד הפרקים בדמותו של הקיקלופ, ענק בעל עין אחת.

ארץ ישראל המקראית נתפשה על ידי היוונים הקדמונים כמקום פראי ובלתי מיושב. הם הגיעו אל הארץ באוניות, ומה שראו היו בעיקר שטחי ביצות במישור החוף.

לכן יתכן שהסיפור על הקיקלופ התרחש מבחינה גאוגרפית בארץ ישראל...

ששת ימי בראשית, צירי האנרגיה במפת דמות האדם, ואתר רוג'ום אל הירי

רוג'ום אל הירי

על פי המקובל מחולק גוף האדם לספירות רוחניות מהקודקוד ועד לשת.
הספירות ידועות גם בכינויים כמו צ'אקרות, צירי אנרגיה, מעגלי אנרגיה בגוף, וכדומה.

אחת הגישות הנפוצות ביותר קובעת כי מספרן של הספירות בגוף האדם הוא שישה.

מספר זה מתקשר מיד לששת ימי בראשית.

ששת ימי הבריאה הם הקבלה לששת הספירות.

הספירה העליונה ביותר היא של היום השישי, שעוסק בבריאת האדם.

הספירה התחתונה ביותר היא היום הראשון, שעוסק בבריאת האור מעל החושך.

ניתן לקבוע חלוקה של הימים כדלקמן:

היום הראשון מתיחס לגפיים
היום השני מתייחס למערכות העיכול והמין
היום השלישי מתיחס למערכות הלב-ריאות
היום הרביעי מתיחס לגרון
היום החמישי מתיחס לחושים
היום השישי מתיחס למוח
היום השביעי מתיחס לאמונה

על פי מפת צירי האנרגיה של דמות האדם של ארץ הקודש, המופיעה מימין, מחולקת הארץ לשישה צירי אנרגיה.

החלוקה היא מדויקת מבחינה גאוגרפית. המרחק בין כל ציר הוא כמאה קילומטר.

מעל ספירת היום השישי נמצאת הספירה האלוהית של היום השביעי, שהם הרי לבנון ושיריון, קרני המלאך בדמות האדם של ארץ הקודש.

מתחת לספירה של היום הראשון, בריאת האור, נמצאת ספירת החושך והתהום, שהיא הים האדום.

סך הכל מופיעים בפרק הראשון בבראשית שמונה ספירות, בדיוק כמו במפת דמות האדם של ארץ הקודש.

אתר רוג'ום אל הירי שנמצא ברמת הגולן ממזרח לימת כינרת, מיועד להתחקות אחר בצירים אלה.

א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. ה וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.
ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם. ז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן. ח וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי.
ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן. י וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. יא וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן. יב וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. יג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי.
יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים. טו וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן. טז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים. יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל-הָאָרֶץ. יח וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. יט וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי.
כ וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים--יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה; וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ, עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. כא וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים; וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. כב וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, לֵאמֹר: פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הַמַּיִם בַּיַּמִּים, וְהָעוֹף, יִרֶב בָּאָרֶץ. כג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם חֲמִישִׁי.
כד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן. כה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. כט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה. ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן. לא וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי.
א וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. ב וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.

ניתן לקבוע כי גודלה של כל ספירה משתנה בהדרגה. הספירה התחתונה היא הגדולה ביותר והספרות שמעליה הולכות ומצטמצמות בגודלן, כמו שבגוף האדם הגפיים הם האיבר הגדול ביותר, והראש הוא הקטן ביותר.

מידות הספירות הולכות ונעשות קטנןת יותר על פי יחס הזהב. כלומר, כל ספירה קטנה בערך בשליש מזאת שמתחתיה.

בערב ראש השנה חש האדם שפעה מיוחדת, כאילו העולם כולו מוצף באבנים טובות שממתינות לו כדי שיאסוף אותן. הסיבה היא קיומן זה של הספירות בימי השבוע.



8.12.2010

תצוגה גראפית של התפשטות האש בשריפה בכרמל 4.12.2010


אתר ארטישוק לעיצוב מידע, אינפוגרפיקה, ומפות אינראקטיביות, מראה תצוגה דינאמית של הדרך בה התפשטה האש ממוקד השריפה בעוספיה ועד כביש מספר 4.

השריפה התפשטה בצורת V.

לאחר היום הראשון היא נותרה במספר מוקדים גדולים בתוך איזור ה-V.


7.12.2010

עתידנות קדומה - כיצד ראו בעבר את העתיד שלא התממש

גלויה משנת 1900 בערך המציגה את שנת 2000 - מכונות תעופה אישיות

האתר PALEO_FUTURE נוצר על ידי מאט נובאק, שהפך למומחה בנושא חזונות העתיד שנוצרו בעבר.

התחום נקרא גם בשם רטרו-פוטוריזם.

ציורים דינאמיים של ציירים פוטוריסטים איטלקים

Shaking Flight - Tullio Crali, 1939

הבלוג CREATIVECLOUD מציג 20 ציורים של האסכולה הפוטוריסטית האיטלקית, ששלטה באיטליה במחצית הראשונה של המאה ה-20.

הציורים מוצגים על ציר הזמן שבו נוצרו, ובדרך זאת אפשר לראות כיצד הפכה בהדרגה המילה 'פוטוריזם' מזוהה עם המילה 'פאשיזם'.

מג''ל - מוח, גב, לב


ראשי התיבות מג''ל הן של המילים מוח, גב, לב.

שלושת איברי הגוף החיוניים האלה מקיימים ביניהם קשרי גומלין, תלות הדדית, ותיזמון משותף.

פרשיות התורה בשבועות האחרונים עוסקות ביוסף בן יעקב אבינו.

אלה הן הפרשיות האחרונות בספר בראשית שהוא לוז התורה, עמוד השידרה שלה.

פעמיים בקורות יוסף בעל כתונת הפסים מתוארות בהרחבה אלומות שיבולים המופיעות בחלומות.

הפעם הראשונה היא בחלום יוסף על אלומות האחים המשתחוות בפני אלומתו.

הפעם השנייה היא בחלומות פרעה אודות אלומות השיבולים המלאות והשדופות, המסמלות את שבע השנים הטובות ושבע השנים הרעות.

השיבולים נקצרו בזמן העתיק במגל, שצורתו היא חצי מעגל, ומזכירה מאד חוליה של עמוד השידרה.

לכן דמותו של יוסף וסיפוריו משקפת, בן היתר, את ההרמוניה החיונית בין שלושת האברים: מוח, גב, לב.

זאת על רקע חיי עבודת האדמה בארץ ישראל המקראית.

שבע השנים הטובות ושבע השנים הרעות אינן אלא חוליות עמוד השידרה, המוצבות בחפיפה זאת מעל זאת.

על האדם לכלכל את תנועותיו ומעשיו בזהירות רבה על מנת שלא תפרוץ חלילה אחת מהחוליות הצידה, ותגרום לו לכאבי גב מייסרים.

החוליות מופיעות במפת דמות האדם של ארץ הקודש בדמות פיתולי נהר הירדן בין ים כינרת לים המלח.

3.12.2010

משירי ארץ אהבתי - חוה אלברשטיין



מילים: לאה גולדברג
לחן: דפנה אילת

מכורה שלי, ארץ נוי אביונה -
למלכה אין בית, למלך אין כתר.
ושבעה ימים אביב בשנה
וסגריר וגשמים כל היתר.

אך שבעה ימים הורדים פורחים,
ושבעה ימים הטללים זורחים,
ושבעה ימים חלונות פתוחים,
וכל קבצנייך עומדים ברחוב
ונושאים חיוורונם אל האור הטוב,
וכל קבצנייך שמחים.

מכורה שלי, ארץ נוי אביונה,
למלכה אין בית למלך אין כתר.
רק שבעה ימים חגים בשנה
ועמל ורעב כל היתר.

אך שבעה ימים הנרות ברוכים
ושבעה ימים שולחנות ערוכים,
ושבעה ימים הלבבות פתוחים,
וכל קבצנייך עומדים בתפילה,
ובנייך בנותייך חתן כלה,
וכל קבצנייך אחים.

עלובה שלי, אביונה ומרה,
למלך אין בית, למלכה אין כתר -
רק אחת בעולם את שבחך אמרה
וגנותך חרפתך כל היתר.

ועל כן אלך לכל רחוב ופינה,
לכל שוק וחצר וסמטה וגינה,
מחורבן חומתייך כל אבן קטנה -
אלקט ואשמור למזכרת.

ומעיר לעיר, ממדינה למדינה
אנודה עם שיר ותיבת נגינה
לתנות דלותך הזוהרת.

גידי גוב - שלל שרב



מילים: מאיר אריאל
לחן: יהודה פוליקר

תם השרב הגדול
השמש רד לים הכחול
ורוח חרישית מרגיעה
פנים וצוואר נחיריים ודם.

שני ציירים על החוף
רואים לאור היום את הסוף
ולהקת שחפים כמראה
שביס אפרפר כלטיפה על הים.

היא לא יודעת כמה תוכל למשוך
היא לא יודעת כמה תוכל לנשוך
וכבר חשבה לברוח מכאן
זה לא עניין רק שאין לה לאן.

והיא נרדמת בהקיץ
עם הגב לים עם הראש לשם
ולא אכפת שכבר יבוא
כך עליה יעבור עם הגב לים
עם הראש לשם.

אור החשמל מדגדג
ואת החושך זה מענג
ואנשים יוצאים לחפש
מקרה שיקרה
אם אפשר במקרה.

שני ציירים על הבר
עוד לא מאמינים שנגמר
ושביס הרקדנית מרחף
על בטן גליה ולא במקרה.

ובשדרות הרעד עובר גובר
בחצרות הפחד נובר צובר
פתאום היא מתרגשת נורא
סף מאורע זה יקרה זה קרה.

העיר נפתחת לפניו
עם הגב לים עם הראש לשם
לא נלחמת לעצור
לא אכפת לה כבר לגמור
עם הגב לים עם הראש לשם.

והיא נפתחת לפניו
עם הגב לים עם הראש לשם
יאהבוה צעירים
יציירוה שיכורים
עם הגב לים עם הראש לשם.

תם השרב הגדול
השמש רד לים הכחול
ורוח חרישית מרגיעה
פנים וצוואר נחיריים ודם.

30.11.2010

גבריאל ד'אנונציו – אבי הפאשיזם האיטלקי


גבריאל ד'אנונציו [1863-1938] נולד בפסקארה שבאיטליה כבנו של בעל אדמות עשיר שהיה גם ראש עיר. מילדותו ניכר בו הכישרון הספרותי והוא פירסם את ספר שיריו הראשון בגיל שש-עשרה. בשנת 1881 הוא התקבל לאוניברסיטת רומא, והפך לחבר באגודות ספרותיות ולכותב מאמרים בעיתונות המקומית.
יצירתו הספרותית המוקדמת היא בעלת אופי רומנטי, ומאפייניה הם רגשות הנעורים, האהבה, והרצון לעוצמה, על רקע נופיה ואנשיה של איטליה.
ד'אנונציו הפך לעיתונאי במשרה מלאה, והמשיך לכתוב ולפרסם. באיטליה השמרנית והקופאת מבחינה תרבותית באותה עת התקבלה יצירתו כמשב רוח רענן, אך באותה עת עוררה פולמוס ציבורי.
בשנת 1883 התחתן ונולדו לו שלושה ילדים. אולם הוא התגרש ב-1891 והחל ברומן עם שחקנית התיאטרון המפורסמת אלאונורה דוזה, שעבורה כתב מחזות אחדים.
בשנת 1910 הוא הפך, בעוקבות אורח חייו הסוער וההרפתקני, לפושט רגל, והרומן עם דוזה הסתיים.
הוא נמלט לצרפת, והתידד שם עם מלחינים מפורסמים אחדים, עימם חיבר אופרות אחדות.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה חזר ד'אנונציו לאיטליה ונשא נאומי תמיכה בהצטרפות לצרפת ובריטניה נגד גרמניה.
בעוקבות טיסה עם וילבור רייט בשנת 1908 הפך ד'אנונציו לחובב תעופה נלהב. הוא התנדב להיות טייס קרב, מה שהפך אותו לידוען מפורסם עוד יותר.
ב-9 באוגוסט 1918 הוא ביצע, כמפקד טייסת, את אחת הטיסות הנועזות והידועות ביותר במלחמה. הוא טס בראש להק של תשעה מטוסים אל העיר ווינה, מרחק של למעלה מאלף קילומטרים, והשליך מהאוויר עלוני תעמולה אל תושבי העיר.

המלחמה חיזקה את דעותיו הלאומניות הקיצוניות של ד'אנונציו, והוא תבע ברבים את חזרתה של איטליה למעמד מעצמה מהשורה הראשונה לצד בעלות-הברית שניצחו במלחמה.
בספטמבר 1919, זעם על ההסכם בועידת פריז להחזרתה של עיר הנמל פיומה [בקרואטיה של היום] לידי סרביה, נכנס אליה בראש אלפיים מתנדבי מיליציה חמושים, וגירש את הכוח הרב לאומי שהיה מוצב בה, במטרה לספח אותה חזרה לאיטליה.
אך הממשל האיטלקי לא שיתף עימו פעולה ואף דרש את כניעתו. עקב כך הקים ד'אנונציו בפיומה שנה מאוחר יותר מדינה בעלת מאפיינים מתורת 'האדם העליון' של ניטשה. ב'אמנת פיומה', שהייתה חוקת המדינה הזעירה שהקים, מתוארים תשעה מגזרים של עובדים, שמעליהם מגזר עשירי של בני אדם 'עליונים'.
המדינה החדשה לא זכתה להכרה בינלאומית מאף מדינה. ד'אנונציו התעלם מהסכם בינלאומי מנובמבר 1920 שקבע סופית את שיוכה לסרביה של פיומה, ולבסוף אף הכריז מלחמה על איטליה עצמה. לאחר הפצצה מן הים על ידי הצי האיטלקי, והתערבות כוח צבאי יבשתי, נכנע ד'אנונציו במהרה.

לאחר האפיזודה בפיומה חזר ד'אנונציו לביתו שלחופי אגם גארדה בצפון איטליה. הוא בילה את שנותיו האחרונות בכתיבה ובתעמולה. למרות שהייתה לו השפעה רבה על בניטו מוסוליני, הוא מעולם להא הפך לפעיל בממשל הפאשיסטי באיטליה. זאת בין היתר כיוון שהפך לנכה, בעוקבות ניסיון התנקשות בחייו בשנת 1922, ערב 'המצעד לרומא' שהוביל לעליית מוסוליני לשלטון.
ד'אנונציו קיבל תואר אצולה ב-1924, וב-1937 התמנה לנשיא האקדמיה האיטלקית למדעים. הוא מת בביתו מהתקף לב בשנת 1938. מוסוליני העניק לו הלוויה מלכותית.

ד'אנונציו היה מקור ההשראה החוקתי והפוליטי למוסוליני, והוא מכונה 'מבשר הפאשיזם האיטלקי' מבחינה אידיאולוגית ומעשית כאחת.
מערכת הטכס המורכבת של הפאשיזם גובשה על ידי ד'אנונציו בפיומה, שבה הכריז על עצמו כדיקטאטור שנושא בתואר 'דוצ'ה'. היא כללה את נאומי המרפסת של השליט, אשר ניהל דיאלוג דרמטי ורטורי עם ההמון הממושמע, שהשיב לו בהצדעה פאשיסטית במועל יד וקריאות הידד מאורגנות, כשהוא מתלהב מהכוריאוגרפיה של מצעדי הרחוב והמפגנים ההמוניים, שנערכו תוך שימוש בסמלים דתיים במסגרת חילונית חדשה.
במישור המעשי יותר כללה 'הבשורה' של ד'אנונציו את ממשלת שילטון היחיד, הכלכלה הריכוזית, מיליציות החיילים המשוחררים האלימות, מדיניות היד החזקה והתגובה המיידית, ההתנקשות בחיי מתנגדים פוליטיים, והשימוש הרב בתעמולה ובאחיזת עיניים פוליטית.

ד'אנונציו תמך במדינית החוץ התוקפנית של מוסוליני, והריע לו עם כיבוש אתיופיה.
יש מי שמתארים אותו כ'דוצ'ה הראשון'. איטאלו באלבו, לימים שר התעופה של מוסוליני, ניסה בראשית שנות ה-1920 לשכנע אותו לשוב לזירה הפוליטית ולעמוד בראש המפלגה הפאשיסטית.
למרות פרישתו מהחיים הפוליטיים חש מוסוליני צורך להמשיך ולפייס אותו, ושלח לו כספים כדי לשמור על תמיכתו הפוליטית.
ד'אנונציו המשיך בכל זאת להתערב בפוליטיקה עד סוף ימיו. הוא ניסה בלא הצלחה, החל מ-1933, לשכנע את מוסוליני שלא להצטרף לברית עם היטלר, עד כדי כתיבת סטירה פוליטית על זה האחרון, שמטרתה הייתה לערער את הקשר ההדוק שנרקם בין השניים.

סופר מפורסם וגיבור מלחמה זה היה סופרמן מטעם עצמו.
בשיא תהילתו האמנותית, ד'אנונציו הסופר השפיע רבות על התרבות האירופאית ועל דורות של יוצרים איטלקים. המוניטין האמנותי שלו הועם על ידי דעותיו הפוליטיות. נטיותיו הקיצוניות באו לידי ביטוי גם ביצירותיו, ועוררו את זעמי הביקורת, אשר כינתה אותן לעיתים כ'מרושעות, אנוכיות, ומושחתות'.
יצירתו מושפעת רבות מהאסכולה הסימבוליסטית הצרפתית, וכוללת קטעי אלימות עזה, תיאורי מצבי נפש א-נורמאליים, וסצנות דימיוניות.
ב'להבת החיים', אחת מיצירותיו החשובות אשר עוררה מחלוקת רבה בעת פרסומה בשנת 1900, הוא מתאר את עצמו כסופרמן ניטשאי, במקביל לתיאור פרשת אהבתו לאלאונורה דוזה.
כוחו היצירתי היה רב בעיקר בכושר החקרנות והירידה לפרטים, ומצומצם יותר במישור התיאור האישי הפנימי. הגברים והנשים ביצירותיו הם ברובם אותה 'דמות אחת', אשר מתמודדת באותה הדרך בבעיות שונות בתקופות שונות של החיים. אך למרות המחלוקת הוא נחשב בשעתו כמחדש התרבות האיטלקית ולאחד היוצרים הקלאסיים הגדולים שלה, בזכות סגנונו המלוטש ועושר לשונו. ביצירותיו המאוחרות יותר, משנת 1911 ואילך, הוא מתון יותר ברגשותיו, פחות נימלץ ושטחי, מחבר היטב בין ישן לחדש, ומתקרב לאידיאל של הרנסאנס האיטלקי.

חייו ומותו של ד'אנונציו מונצחים במוזיאון שהוקם בצד ביתו שעל חוף האגם. זהו כיום שילוב של מוזיאון מלחמה, ספריה, ארכיון ספרותי והיסטורי, תיאטרון, ואתר זיכרון. במוזיאון מוצג, בין היתר, המטוס בו טס מעל ווינה במלחמת העולם הראשונה.


מקור: ויקיפדיה

27.11.2010

חום נובמבר-דצמבר

גם מי שעוקב בקפדנות אחרי החדשות, בימים אלה של גל החום ההזוי שנפל עלינו, מסוגל להתבלבל בין הסידרה הקומית 'רמזור' שזכתה בפרס ה'אמי' לבין פרשת 'השוטרים בכחול' שבה מככבת דר' אורלי אינס.

יש המון קווים מקבילים בין שתי הסדרות: הכותרת של שתיהן עוסקת בשילטון החוק, ותוכן העניינים הוא פארסה על יחסי הזוגיות.


המחזמר בהפקה משותפת עשוי להיקרא: 'האור הכחול ברמזור'.


להלן מילות הפתיחה משיר הפתיחה, בסגנון ה'רוק פאנק':

הכינרת בצבע שחור,
גם הירוק נעלם מהאופק,
מסביב לא רואים את האור,
והגעגועים לגשם הם נצחיים.

אך מה שנראה כמו דג,
ומתנהג כמו דג,
הוא דג באמת.

25.11.2010

הציור האוירי בפוטוריזם האיטלקי

Giulio D'Anna - Aeopittura + Paesaggio, 1930


הציור האוירי היה אחד הענפים העיקריים של התנועה הפוטוריסטית בשנות ה-1930 וראשית שנות ה-1940. הטכנולוגיה והריגוש שבתעופה, אשר בהם התנסו ישירות מרבית הציירים האויריים, גרמו להם לעסוק במטוסים יחד עם המבט מגבוה על הנוף כחומר אמנותי חדש.

האמנים פעלו בהשראת המניפסט: 'הפרספקטיבה של התעופה', שנכתב בשנת 1929 על ידי אבי תנועת הפוטוריזם, מארינטי, שהיה גם מראשי התנועה הפאשיסטית באיטליה.

חותמי המניפסט הצהירו כי: 'שינויי הפרספקטיבה שגורמת התעופה יוצרים מציאות חדשה לחלוטין, שאין שום קשר בינה למציאות המסורתית שהתבססה על הפרספקטיבה הקרקעית. ציורים של מציאות חדשה זאת מחייבים תיעוב עמוק לפרטים, וצורך לשלב ולשנות את צורת הדברים כולם.'

היו יותר ממאה ציירים אויריים, אשר פעלו בכל סגנונות האמנות. הנושא והסגנון המועדפים עליהם היו של מטוס באויר על רקע נוף, בסגנון קוביסטי מופשט למחצה, שהפך את שניהם למציאות אחת.

23.11.2010

שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד ותרגילי נשימה

בכל חשבונות הראיה וקביעת החודש והתקופה בלוח היהודי, השעה היא בת 1080 חלקים.

כתב הרמב``ם [הל` קידוש החודש פרק ו הלכה ב]: ``היום והלילה ארבע ועשרים שעות בכל זמן, שתים עשרה ביום ושתים עשרה בלילה, והשעה מחולקת לאלף ושמונים חלקים.

הראשית חכמה כתב בזה דבר נפלא ומדהים [שער האותיות - אות ה] שהשעה התחלקה ל1080 מכיון ש-1080 נשימות אדם נושם בשעה.
הקביעה היא שאדם בריא נושם בין 16 ל-18 מחזורי נשימות בדקה. נכפיל 18 נשימות כפול שישים דקות = 1080.

על כך כותב רבינו הראשית חכמה דבר מעורר מאוד: ``ואחר ש-1080 חלקים אלו שבשעה, הם 1080 נשימות שאדם מנשף, ועל כל נשימה ונשימה יש אות משם בן ארבע אותיות הנותן בו חיות הנשימה ההיא, וזהו כי על כל מוצא פי ה` יחיה האדם. וכיון שהשם יתברך הוא נותן הנשימה והחיים, ראוי שיהיו כל נשימותיו לעבודת הבורא.

האותיות יה - וה הן על פי זאת אותיות הנשימה, השאיפה והנשיפה.



בזמן התפילה היומית בבית הכנסת נהוג ברוב הזמן שלא להשמיע קול, אלא לכבד את הדממה ובדרך זאת גם את תפילתו של הזולת. זאת למעט בזמן 'קריאת שמע' שאותה נהוג לומר בחצי קול, בדרך שישמע הקול במתינות בסביבת המתפלל הקרובה.
אפשר למצוא חיזוק למנהג זה בהקשר למספר הנשימות בדקה על פי חישוב הפסוק:
'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד'
מנין פסוק זה, שהוא החשוב ביותר בכל התפילה, הוא בגימטריה 1118. המספר 1118 הוא קרוב מאד למספר 1080 שהוא, כאמור, מספר הנשימות בשעה.
זאת משמעות שהיא מעבר לצרוף מקרים פשוט.
תפילת 'קריאת שמע' מחזקת את הקירבה בין צמד המושגים 'נשמה' ו'נשימה'.
'קריאת שמע' הופכת את התפילה גם לכלי בריאותי להסדרת דרכי הנשימה.

ההפרש בין 1118 ל-1080 הוא 38. המספר 38 בצרוף 1 הוא 39, שהם מנין אותיות ט''ל.

19.11.2010

חיים בהפרעה - השואה כחוויה מתקנת נפש

פריצתה של מחלה נפשית היא אחת הטלטלות הקשות בחיי משפחה. לפתע החיים מתנפצים לרסיסים. אדם מוכר ואהוב משנה פתאום את פניו.
"ליווי משפחתי מתחייב בעיקר באשפוזים ראשונים כשיש אי בהירות גדולה פחד ובלבול" אומר ד"ר צבי פישל מנהל המחלקה הסגורה בבית החולים גהה. "אבל עדיין כמה שאנחנו נתמוך ונסביר למשפחה יש כברת דרך לעבור בעצמה וזה לא פשוט."
חיים בהפרעה בעמוד S24 מתוך נובמבר 05, 2010 מוסף מתוך ישראל היום

הסטיגמה שבה חיים ניצולי השואה, הידועה גם כ''מכה השמונים ואחת'', תרמה רבות להתפרצות מחלות נפש בקרב ניצולי שואה ובניהם.
על החברה הישראלית לעבור עדיין דרך ארוכה מאד כדי להטמיע את השואה כחוויה מרפאת ומתקנת, כמו שעשו מרבית ניצולי השואה בעצמם.
בינתיים, כל מי שמזוהה עם הנושא עלול להפוך בקלות לקורבן של הממסד הרפואי והחברתי האוחז בקרנות המזבח.

18.11.2010

התרוממות הרוח ביצירות המשורר שאלי

גסטון בשלארד, שהיה לוחם במלחמת החפירות בצבא צרפת במלחמת העולם הראשונה, כתב את מחקרו 'אויר וחלומות' לאחר המלחמה, בעידן תור הזהב של ספינת-האויר. הפרק הראשון והחשוב ביותר, אודות 'חלום המעוף', מרבה לעסוק בחווית הריחוף הפנימי, אותה חוויה של התרוממות הרוח שאחזה באנושות לנוכח הפלא הטכנולוגי של ספינת-האויר, ואשר השלכותיה על גרמניה תוארו לעיל.

בשלארד קבע כי המשורר האנגלי שאלי [1792-1822] הוא משורר הנפש האוירית הטוב מכולם. חייו הבלתי שגרתיים, והאידיאליזם הבלתי מתפשר שלו, יחד עם כשרונו הרב, הפכו אותו לאחד המשוררים המשפיעים ביותר במאה ה-19, השפעה שהלכה והתעצמה לאחר מותו. הוא הפך לאלילם של רבים מאנשי הרוח של התקופה הויקטוריאנית.

שאלי הוא באופן גשמי ודינאמי משורר המהות האוירית. ביצירותיו, רוח, ניחוחות, אור, וישויות אויריות חסרות צורה, מסוגלות לפעולה ישירה. הוא כתב: ''רוח, אור, אויר וניחוח פרח, מעוררים בי רגשות אלימים''.

אם הוגים ביצירות שאלי, מבינים כיצד נפשות מסוימות מושפעות מ''אלימותה של העדינות'', באיזה מידה הן רגישות למשקל הדברים חסרי המישקל, וכיצד הן הופכות לדינאמיות שעה שהן מזדככות.

גם ביצירה משלו שאין בה קשר לכאורה ליסוד האוירי, כמו ''פרומתיאוס הכבול'', מבחינים מיד כי זהו פרומתיאוס אוירי. הטיטאן כבול לראש ההר כדי שיוכל לשאוף רוח חיים מהאויר. הוא מתמתח לעבר הכבלים, נאבק בכבליו. המתח בו הוא שרוי הוא דינאמיקת השאיפה המושלמת.

חיי הרוח מאופיינים בתיפקוד שליט: הם חפצים לגדול, הם חפצים להתעלות. הם נוטים איטנסטינקטיבית לגובה. לכן עבור שאלי, הדימויים השיריים הם כולם סוכני העילוי. במילים אחרות, הדימויים השיריים הם פעולות שכל האדם כל עוד הם הופכים אותנו לקלים יותר, מקימים או מרימים אותנו. יש להם רק ציר יחוס אחד: הציר האנכי.

אם יש דימוי אחד בשיר שנכשל במילוי התפקיד של הפיכתנו לקלים יותר, השיר נכשל: האדם משועבד מחדש, והכבלים מכאיבים לו. שאלי, ללא כל מאמץ מודע, סימן ההיכר של הגאון, מצליח להימנע מדימויי עומס בלתי רצויים בשירתו, ומלקט לזר שזור היטב את כל הפרחים המציעים תנועה כלפי מעלה. הוא נראה כמסוגל, במגע ידו העדין, למדוד את דחף כל ניצת פרח כלפי מעלה. מקריאת יצירותיו מבינים את האימרה העמוקה: ''גובה חיי הרוח מזכיר הימשכות למקור גרוי.'' משהו הנוגע בגובה גדל. דימוייו הדינאמיים של שאלי פועלים במציאות גבוהה זאת של חיי הרוח.

דימויים שקוטביהם מכוונים בכוח כה רב לגובה עשויים ללבוש בקלות אומץ-רוח חברתי, מוסרי ופרומתיאי. אך גבורות-רוח אלה אינן מתבקשות. הן אינן חלק ממטרות המשורר. הדימוי הדינאמי נחשף, מאחורי המליצות החברתיות, כערך נפשי ראשוני. אהבת הזולת, בהציבה אותנו על מישור גבוה יותר, מספקת בקושי תמיכה נוספת לאדם, המתאמץ תמידית לחיות במישור גבוה יותר, בפיסגות הקיום. לכן התנופה הדימיונית כלפי מעלה מאגדת את כל מטאפורות הגדולה האנושית. אך המציאות הנפשית של התנופה כלפי מעלה היא בעלת דחף משלה. זאת המציאות הדינאמית של הנפש האוירית.

עבור משוררים אחדים, קליפת-העץ הקטנה המתנדנדת על הגלים עוזבת באופן שאינו מורגש את הגלים לעבר השמיים. רק תיאורית הדימיון הדינאמי מסוגלת לכלול את ההמשכיות שבדימויים כאלה, שלא המציאות היבשה ולא הניסיון האישי יכולים להצדיק. המסע האוירי נראה כמסע התעלות קל לביצוע מעל הגלים: כל מי שנדנדו אותו בעריסה, על האדמה, מתנדנד עתה בזרועות אימהיות. הוא חווה את הצורה הנשגבת ביותר של התרוממות הרוח של ההתנדנדות, כלומר שמחת ההינשאות. לאור זאת, אנו יכולים לסכם שכל דימויי המסע האוירי הינם נעימים. אם החושניות חודרת, היא עדינה, מעורפלת ורחוקה. החולם האוירי אינו מתענה לעולם מתשוקה, ולעולם אינו נסחף על ידי סערות ורוחות הצפון. לכל הפחות, הוא מרגיש תמיד שרוי בידיים בטוחות ומגינות.

כמו לגבי קליפת-העץ, האי הצף – דימוי מלבב זה הצץ תכופות בנפש שיסודה הוא המים, מתחלף עבור הנפש האוירית לאי המרחף. בשירת שאלי, ארץ הבחירה היא ''אי בין שמיים, אויר, אדמה וים, מתנדנד, ותלוי בשלווה מוחלטת.'' ברור, אם כן, כי מכיוון שהמשורר מדמיין או חווה תנועת התנדנדות עדינה, הוא רואה את האי השמיימי. התנועה יוצרת חיזיון. כאשר התנועה מורגשת, היא מביאה עימה את הצרי משכך הכאב, באופן שאף תנועה שכלית לא תצליח לעולם לבצע. פעמים רבות מצא המשורר מנוח ''על איים נודדים אלה של טל אוורירי.''

בחלל השחקים האינסופי, מאכלס שאלי היכל העשוי ''פיסות משלוות היום העזה'' בתוספת ''טלאי אור ירח''. אותה פעולת תבונת האדם מושכת הן לאור והן לגובה, ויוצרת את התשוקה לבנות, באמצעות חומר שקוף כמו הלשם, במרחב האתר הבלתי מוחשי.

באי המרחף, כל המרכיבים הדימיוניים – ים, אדמה, אש, רוח – מערבבים בין פרחיהם באמצעות שינוי צורה אוירי. האי תלוי בשמיים, שמיים פיזיים. פרחיו הם הרעיונות האידיאליים האפלטוניים של פרחי הארץ. הם המוחשיים ביותר מכל האידיאלים האפלטוניים שמשורר כלשהוא בחן אי פעם.
האידיאליזם האוירי של הדימויים הוא יותר מאשר אידיאליזציה של מה שרואים על פני האדמה. החיים האויריים הם חיים אמיתיים! החיים הארציים, לעומת זאת, הם חיים דימיוניים, בני חלוף ורחוקים. עצים וסלעים הם עצמים סתומים, חולפים, שטחיים. ביתם האמיתי של החיים הוא בשמי התכלת. רוחות קלות וניחוחות ערבים זנים את העולם.

כאשר מישהו ישן באותו גובה כשאלי, וחולם עם כל שאיפת אויר, הוא חי בקליידוסקופ המסתובב של היום והלילה, הארץ והאוקינוס, המתנדנדים ביחד בעזרת שמיים עצומים ונייחים. כולם ישנים באותה התרוממות הרוח. שירתו של שאלי יסודה בהתנדנדות החלל. עבור שאלי העולם הוא עריסה ענקית, עריסה קוסמית שממנה מתעופפים תדיר החלומות.

לכן יתכן ואין בכל הספרות שירה שהיא כה חסרת גבולות, מרווחת ועשירה כמו שירת שאלי. בהגדרה מדויקת יותר, שירת שאלי היא חלל, חלל אנכי ודינאמי המתפשט ומחזק כל אחד וכל דבר בכיוון למעלה. אף אחד אינו יכול להיכנס לתוכו מבלי להיות חלק מהתנועה מעלה, מהנסיקה. אף אחד אינו יכול לחיות בתוכו מבלי לשמוע את ההזמנה הנילחשת: ''יום יבוא ותעוף יחד עימי.'' בשירת שאלי כל עצם מפותה לעזוב את הארץ למען השמיים. דימויים שהדימיון המעשי מוצא כבלתי מובנים, הופכים לברורים בצורתם הישירה. לדוגמא, כיצד אפשר לפרש פיסקה כמו זאת:

היא היתה לעיתים מטפסת
על סולמו התלול של חרטום עננים,
עד לראש דמוי המקור של ענן נישגב.
וכמו על גב דולפין,
רכבה ושרה באויר חסר החופים, מעבר לזמן,
עוקבת אחר ערוצי הברק המתפתל כשרף,
היא אצה על רציפי הרוח.

לשמיים אין חופים מכיוון שאין כל מכשולים בנתיבנו כאשר אנו עולים. לדימיון שהפך דינאמי בדרך זאת, כל הקווים הם תלמים, כל סימן בשמיים הוא הודעת הזמנה, והתשוקה לנסוק מיתקשרת אל האנכיות בכל מופע שהוא, אפילו הקלוש ביותר.

הבהירות והייחודיות הדינאמית מקבילות לאינטואיציות דינאמיות טבעיות וראשוניות. ברמת הדימיון הדינאמי, כל צורה משתלבת בתנועה: אף אחד אינו יכול לדמיין מעגל בלי שיסתובב, חץ בלי שיתעופף, או אישה בלי שתחייך. כאשר האינטואיציה השירית מתמתחת לעבר היקום, חיינו הפנימיים יודעים את רגעי שמחתם הרבה ביותר. כל דבר מובילנו לשחקים, לעננים, לאור ולשמיים, היות ואנו עפים בפנימיותנו, היות ויש בנו מעוף. שאלי הבין:

התרוממות הרוח השמיימית אינה ניתנת לבלימה!
האח! האח! להתעוררות ההנאה
העוטפת אותי כהילת אור,
ונושאת אותי כענן שנולד מהרוח.

אנו רואים כי הרוח שרויה בענן, הענן שהוא התממשות הרוח, ושהענן מכיל את עיקרון התנועה בכל מהותו. התנועה מעשירה עצמיות קלה. מי שמעונין להבין את טבעם הפרימיטיבי של הדימיון הגשמי והדינאמי אינו יכול להגות זמן רב מידי בדימויים כמו אלה של שאלי, שבהם הדימיון הגשמי והדינאמי מתחלפים תמיד בעיקריהם. היצורים האויריים יודעים היטב שעצם ממשותם מתעופף בקלילות ובטבעיות, ללא כל תנועת כנפיים. הם ''שותים בשפתיים שוקקות את רוח מהירותם.'' התנועה, יותר מאשר החומר, היא הניצחי שבנו. התנועה אומרת: ''אני משתנה, אך איני יכולה למות.''

המשורר יודע את סוד ניפוי כל מה שהוא ילדותי או שטעמו הוא של תיאוריה פילוסופית. המשורר, בהתמסרו בכל מאודו לדימיון, מקבל גישה למציאות הנפשית הראשונית, לדימוי. הוא שרוי בדינאמיקת וחיי הדימוי. זאת הסיבה שכל המסקנות השיכליות והאוביקטיביות מאבדות את משמעותן. כאשר האדם חי את הדימוי עם שאלי, הוא משתכנע שהדימויים אינם מתיישנים. האמירה המקבילה לכך היא ש''הדימיון הוא עיקרון הנעורים הנצחיים''. הוא הופך את השכל לצעיר שנית, בהעניקו לו מחדש את דימוייו הדינאמיים המקוריים. מאומה אינו חומק מדימיון מפעיל זה. שאלי כותב, לדוגמא, ב''קללתו של אטלס'':

ולפעמים, אל זירמי אויר עיליים אלה,
המקיפים את כדור הארץ בסבבם היומי,
היא היתה עולה ומשכנעת את הרוחות,
לאפשר לה להצטרף למקהלתם.

עבור רוחות אלה השירה היא פעולה. זאת פעולה גשמית. הן חיות באויר. באמצעות כל זאת החיים והתנועה אפשריים. משב האויר הוא המסובב את כדור הארץ. תנועת סביבון מעולה ונאה היא הדימוי הדינאמי של הגלובוס, כמו של כל גוף כדורי.

אסטרונומיה דימיונית זאת תגרום לשכלתן לחייך. שכלתן אחר יאשים את שירתו ה''מהבילה'' של שאלי כי אינה יותר מאשר גירסה חופשית של החוקים הפיזיקליים על התפשטות הגאזים. לתמיכה בטענה זאת כדאי לזכור את חיבתו של שאלי המודרניסט למדעי הטבע. הביקורת הספרותית הקלאסית, המשתוקקת להבנה ברורה, מסכימה בקלות לכך שהזיקה לטבע מילאה תפקיד. אך למעשה, להאמין שתיאורית ''התפשטות הגאזים'' מילאה תפקיד כלשהוא ביצירתו האוירית של שאלי פרושה לשכוח את טבעם העצמאי של שרעפי המשורר הדגול.

פיסקאותיו אלה של שאלי מגיעות היישר מהפסיכואנליזה. עבור הדימיון הארצי כל דבר מתפזר והולך לאיבוד כאשר הוא עוזב את האדמה, אך עבור הדימיון האווירי הוא מצטבר ומתעשר ככל שהוא עולה. בנסיקה האנכית ''כוחות הסביבה'' תומכים בנפש ''בכנפיהם''. בנישמת אפם הם רודפים אחר כל מה שנותר מהליכלוך שנגף את הנפש בשנתה הארצית. ''בידיהם הלוהטות, המלאכים נותנים בנפש אות, המעיד על חנוכתה, כך שכאשר תעבור אל התחום הבא, הדרך תהיה פתוחה בפניה, והיא תזכה למעלות חדשות של היטהרות וגמול.''
זאת סינתזת ההיטהרות והגמול, המוסרית והגופנית, בעלת ההשפעה על ''קו החיים'', שהוא שרעף האויר הדינאמי. כל מה שהוא בעל שקיפות, קל ומלא צליל, קובע סוג של רפלקס מותנה בדימיון.

12.11.2010

ספינת-האוויר 'הגראף צפלין'

ספינת-האוויר החדשה LZ-127 הושקה תחת הכינוי ''הגראף צפלין' בחודש יולי 1928. היא לא היתה שונה בהרבה מקודמתה. אורכה היה 236 מטרים, והיא כללה תאי-נוסעים עם מיטות וכיורי-רחצה, בנוסף לאולם אוכל גדול. חווית הנסיעה בה היתה דומה לשיט ספרטני בספינת-תענוגות.

היה בספינה שינוי טכני חשוב אחד לעומת קודמתה, והוא סוג הדלק שבו השתמשו להנעת המנועים. בכל ספינת-אוויר עד אז נתקלו בבעיה דומה בעת הטיסה: המנועים צרכו דלק נוזלי, שמשקלו הלך ופחת ככל שהטיסה התארכה, והדבר הצריך פליטת גז מימן יקר כדי לשמור על גובה הטיסה. הפיתרון שנמצא היה שימוש בגז לצורך הנעת המנועים. הגז ששימש כדלק היה במשקל דומה לאוויר, ואוחסן בתאי בד אטומים מתחת לתאי גז המימן ששימש לעילוי. לאחר שהתאים בהם אוחסן דלק זה התרוקנו, הם מולאו באוויר רגיל.


ל'גראף צפלין' היתה צורה נקייה יותר מאשר לקודמיו. תא-הנוסעים היה טמון בתוך חלל הגוף ולא תלוי מתחתיו, ומתלי המנועים היו אווירודינאמיים. הצורה המחוטבת הצביעה על התקדמות רבה, למרות שהביצועים השתפרו אך במעט. למרות שהמטוסים טסו כבר הרבה יותר מהר, הם נותרו קטנים, רועשים, רועדים, ומסוכנים. ספינת-האוויר ביטאה נוחות מופלגת כאשר שטה בשחקים. בנוסף, 'הגראף צפלין' היה היחיד מסוגו. זאת ועוד, בנייתו גם דרשה כישורים של בעלי-מלאכה אומנים. כל אלה הגבירו את ערכו הסימלי. העובדה שהייה זה אב-טיפוס בלבד העציבה אחדים, אך גרמה לרבים אחרים לחשוב כי מדובר בביטוי יוצא דופן של הגניוס האנושי. הפוטנציאל העיסקי של ספינת-האוויר גם היה מלהיב. ניתן היה להגיע באמצעותה מגרמניה לברזיל בתוך ארבעה ימים בלבד במקום בשבועיים.

מה שהבדיל עוד יותר את 'הגראף צפלין' לעומת חידושי קידמה אחרים שהלהיבו את הציבור בתקופת רפובליקת וויימאר היתה בלעדיותו כסמל גרמני. בעוד שהקולנוע והמטוס הגיעו מחו''ל, הוא היה ביטוי של הגרמניות. המראה שלו מרחף בציוריות מעל אזורי הכפר הגרמניים זכה לביטוי נרחב באמנות הפופולארית.

מעט יותר מעשר שנים לאחר מכן, במהלך מלחמת העולם השנייה, יזכה כלי טיס חדשני בלעדי גרמני נוסף, טיל הוי-2, להגדרה כ'נשק פלא' ולעדיפות בהקצאת המשאבים של מכונת המלחמה הלאומית, למרות יעילותו המוטלת בספק.


מסע 'הגראף צפלין' סביב העולם בשנת 1929 זכה להצלחה בי''ל רבה, וסייע למוסס את מעט המחסומים שנותרו בדרך להכרה שוב בגרמניה כמעצמה עולמית. המסע הושלם בתוך תריסר ימים, והוא הרשים מדינות רבות. גרמניה הדמוקרטית נראתה יציבה מבחינה כלכלית, למרות שהמשבר החקלאי העולמי, והסדר פריסת החובות שלה, פגעו קשה מאד בכלכלתה.

היות 'הגראף צפלין' סמל יקר ערך עבור הציבור הגרמני באה לידי הביטוי הרב ביותר בעת ביקורו בחבל הריין בשנת 1930, במסגרת החגיגות לרגל יציאת כוחות הכיבוש של בעלות-הברית מהאזור, שבו שהו מאז סיום המלחמה הגדולה. הצפלין נחת באזור פעמיים במהלך שלושה חודשים, יוצר תחושת התרוממות רוח שהעיתונות קבעה שטרם נראתה כמותה. נחיתת הצפלין בחבל הריין התבצעה גם כחלק מהחזרת זכויות הטיסה של גרמניה באזור זה, ולהגעת הצפלין התלווה מטס גדול ומתוכנן היטב שכלל מטוסים רבים. נחיתת הצפלין תוארה על ידי אחד העיתונאים כ'חזרתו הביתה של ענק טוב לב, שיצא היישר מאגדות הילדים. הוא מגלם את קסם הטכנולוגיה, אינו מסוגל לגרום כל רע, ומביא שמחה בלבד. בימים קשים אלה של טוב ורע השזורים יחד, הוא גיבור חירות סימלי, מועצם ומואנש, שצורתו וקול מנועיו ההומים נחרתים כזיכרון בלתי נשכח בלבבות תושבי חבל הריין.'

ביוני 1931 נחת 'הגראף צפלין' גם בוינה. העיר והמדינה כולה השתנו במידה רבה מאז ביקור ה'סאשן' 18 שנים קודם, אך ספינת-האוויר נותרה סמל של התרבות והטכנולוגיה הגרמניים ברחבי תבל. נחיתת הצפלין התקבלה בכבוד השמור לראשי מדינות. הנשיא וראש הממשלה הגיעו וברכו את הוגו אקנר, יורשו של הגראף צפלין האיש המיתולוגי. הנאומים הפגינו את הקשר ההדוק בין שני העמים, תוך שהם עוקפים בזהירות את שאלת האיחוד בין שתי המדינות. הנייטראליות בעיתונות נזנחה כאשר הושווה ביקור 'הגראף צפלין' לביקור ה'סאשן'. הביקור הראשון נועד למען הקיסר פראנץ-יוזף הזקן בארמון שונברון, ואילו הביקור הנוכחי נועד לכלל הוינאים, שיכולים כעת לחגוג מתוך תחושת שייכות.

ההצלחות הרבות של טיסות 'הגראף צפלין' התרחשו בתקופה שרפובליקת וויימאר ניסתה להתייצב, ושר החוץ שטרסמן ניסה לתקן את מצבה הכלכלי והפוליטי הרעוע של גרמניה באמצעות התפייסות עם צרפת ואנגליה. ספינת-האוויר שיקפה, יחד עם הישגים טכנולוגיים רבים נוספים, את הקידמה הגרמנית שבלתי אפשרי היה למצות את מעלותיה בלי סדר יום פוליטי ברור.


טיסות 'הגראף צפלין' שזכו בתשומת לב ציבורית רבה הגדילו את ערכה כמקור בידור להמונים ברפובליקת וויימאר. היא היתה הצפלין היחיד הפעיל בגרמניה, ובתור נס טכנולוגי זכתה כל טיסה לכיסוי תיקשורתי נרחב.
כדי לספק את הסקרנות הציבורת, שודרו מ'הגראף צפלין' שידורי רדיו רבים.
במקביל השתמשו בפוטנציאל הסיפרותי הטמון בה כותבים רבים, לצורך יצירת ז'אנר סיפרותי חדש של ספרי מתח עתירי תיאורים טכנולוגיים.
יחד עם חדשנות סיפרותית זאת צץ גם ז'אנר כתיבה שהאיר באור חדש את 'המלחמה הגדולה'. המלחמה באוויר תוארה, בניגוד לתיאורי מלחמת החפירות, כ'עלילת מתח טכנולוגית' המשולבת בביטויי לאומנות קיצוניים. נוצר זיכרון סלקטיבי של העימות, שבו הגבורה מילאה תפקיד מרכזי, ולא הסבל והמוות שהמיטה הטכנולוגיה. הביוגרפיות הרבות של אנשי צוותי ספינות-האוויר וטייסי המטוסים היו חלק מז'אנר זה. המחברים נטו שלא להבליט את החללים הרבים, אלא את תהילת הטיסה למען המולדת, רוח החברות של אנשי-הצוות, וכמובן גבורתם. הדבר תרם לטיהור ולרומנטיזציה של תדמית המלחמה. במובן מסוים אף התפתח פולחן אישיות. פיטר שטראסר ומנפרד פון-ריכטהופן הפכו לאלילי ההמון.

תיאורי קרבות האוויר העיבו על המסר הרישמי שלפיו ספינת-האוויר היא כלי של שלום. רוח ההקרבה העצמית נתפשה שוב כמרכיב חיוני לשמירת הזהות הלאומית הגרמנית בשחקים.
המפלגה הנאצית קמה על רקע זה. הצלחתה הייחודית של ספינת-האוויר העניקה לה מימד כמעט אנושי. היא עצמה הפכה לסמל של רפובליקת וויימאר. במקביל, המפלגה הנאצית שקמה באותה תקופה, זוהתה בציבור הרחב מתחילתה ימיה עם עולם התעופה. בדרך זאת עוצבה דמות השליט היחיד של היטלר על רקע דמותו של הגראף צפלין.
יורשו של ריכטהופן כמפקד להק מטוסי 'הקירקס המעופף' היה לא אחר מאשר הרמן גרינג, יד ימינו של היטלר, מקים חיל-האוויר הנאצי, והדמות הפופולרית ביותר בגרמניה.
טייס נוספת בלהק היה רודולף הס, סגנו השני של היטלר, ומי שאכף את עקרונות המפלגה הנאצית על מוסדות השלטון הגרמני, שטס לבריטניה בשליחות שלום כושלת.
ארתור גרייזר, ראש עירית דאנציג מחרחר המלחמה, מושל חבל לודז' בעת מלחמת העולם השנייה, והמודל לביצוע מדיניות תורת הגזע ו'הפיתרון הסופי', היה גם הוא מטייסי הלהק.
ריינהארד היידריך הצעיר, סגן מפקד האס-אס, ראש המשטרה החשאית הנאצית, ומתכנן 'הפיתרון הסופי', הבין עוד בראשית הקריירה שלו כי הדרך לצמרת עוברת דרך עולם התעופה. כבן טיפוחיו של גרינג הוא שילב קריירת טייס קרב במקביל לקריירה שלו באס-אס. בדרך זאת הוא סומן כיורשו המועדף של היטלר. כנקמה על ההתנקשות המוצלחת בחייו בפראג בחודש מאי 1942 הורה היטלר על 'מבצע ריינהארד', שבו חוסלה בתוך חודשים ספורים חלק גדול מאוכלוסיית יהודי פולין, כמיליון גברים, נשים וטף, במתקני ההשמדה בגז בטרבלינקה, מיידנאק, בלזץ, וסוביבור.




מקור:
Zeppelin! – Germany and the Airship, 1900-1939. author: Guillaume de Syon

הצפלין ערב מלחמת העולם הראשונה

בין השנים 1908-1914 הרעיון של הקרבה עצמית דרך מחויבות לטכנולוגיה תפש מקום מיוחד בחברה הגרמנית. הגראף צפלין שקע בכל מאודו באובססיה. בתמורה, העניקו לו הגרמנים מחסכונותיהם. הנתינה הטיכסית חזרה על עצמה בשנת 1912, לצוורך הקמת חיל האוויר הגרמני, ופעמים אחדות נוספות לאחר מלחמת העולם הראשונה, לצורך מטרות תעופה שונות. אפילו התרסקותם החוזרת ונשנית של הצפלינים לא הפחיתה מביטחון הציבור בטכנולוגיה זאת. הגראף צפלין הפך לדמות המובילה בפופוליזם זה.

התרוממות הרוח שגרם הצפלין לא היתה אחידה. הוא חבק זרמי תרבות שונים, ושיקף את התלהבות הציבור הגרמני, אשר התבטאה בתחומים רבים לא פחות. סמלים, מצעדים וטכסים למיניהם חוזקו באמצעות איזכור הצפלין בדרך זאת או אחרת. דמותו ותכונותיו של הגראף עצמו הפכו לחלק מפני החברה, והופקעו ממנו כיחיד. מוסר העבודה שלו, נאמנותו למולדת, ואומץ ליבו במאבק לשליטה באויר נתנו דוגמא לכל גרמני. כמו צ'רלס לינדברג עשרים שנה מאוחר יותר, זכה הגראף להילת קדושה בזכות המכונה המעופפת שלו.

ספינת-האוויר , שהפכה חלק בלתי נפרד מהתרבות, סיפקה מרכיב מרכזי בזהות הלאומית הגרמנית בתחילת המאה ה-20, במידה רבה כמו שעשו זאת איחוד גרמני והמיליטריזם הגרמני במאה ה-19. ההתלהבות הספונטנית של הציבור מהצפלין, על רקע התגר שקרא על השלטון בברלין, מעידה על כך כי בגרמניה האימפריאלית שרררה מידה רבה יחסית של חופש הפרט. לרוע המזל מצב זה השתנה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אשר דחקה הצידה את חופש הפרט לטובת לאומנות מיליטריסטית.

לאחר שהתפייסה בזכות המצאות הצפלין והמטוס עם עידן התיעוש, יכולה היתה החברה האירופאית של תחילת המאה ה-20 להפסיק לראות את הניגוד שבין המלחמה להתרוממות הרוח הטכנולוגית. המכונות המעופפות שיקפו את כוח הגברא של החייל הבודד ושל כל האומה למענה נילחם.
במהלך מלחמת העולם הראשונה הפכו הצפלינים למוקד הגאווה הצבאית בצד אחד של החפירות ולמקור לשנאה עמוקה בצד האחר. כל צד תיאר את המכונה כמשהו שלא היתה למעשה, בלי שום קשר לביצועיה הטכנולוגיים. הפן הצבאי של הצפלין זכה לתיאורים פופולריים עוד לפני 1914 , וגירסאות שלהם הזינו את מכונת התעמולה בשני הצדדים בעת המלחמה.
מכונת התעמולה הסוותה כשלונות בכל צד והפריזה בתיאור הצלחות. ההמונים ספגו את הרטוריקה, ולעיתים אף העצימו אותה מעל ומעבר למצופה. התחושה של 'מלחמת קודש' היתה כה חזקה, עד שהיא משפיעה עד היום על כותבי היסטורית התעופה הצבאית של התקופה. הם מתמקדים בתמהיל המקובל של תיאורי קרבות, כלי נשק, ומספר הקורבנות, ומתעלמים מתרומת הרקע החברתי לעיצוב הארועים. הפסיפס של מכלול החוויות בחזית ובעורף עשוי להסביר כיצד העלאת ספינת האוויר למדרגת סמל גרמני של התרוממות הרוח יצרה קשר בין המימדים החברתיים, הצבאיים והפוליטיים של המלחמה הגדולה.

בעוד שהאידיאולוגיה הטרום-מלחמתית אודות ה'הרפתקאה באויר' כללה מספר רב של מסרים סותרים, משנת 1914 תיאורי הקולוניזציה של השחקים לבשו טון צבאי מובהק. ספרות צבאית, מקצועית ופופולרית, הבליטה אפשריות מעשיות יותר ויותר עבור ספינות-האוויר. אחד מהוגי הדעות הלאומנים בגרמניה תבע: 'אזרחי אירופה חייבים להיכנס לאימפרית המימד השלישי תחת הנהגתו של אודין'.
התיעוב בין גרמניה-אנגליה וגרמניה-צרפת הרקיע שחקים, עד כדי פרנויה. העיתונות האנגלית פרסמה חששות רבים מפני פעולות ריגול מעל האיים הבריטיים באמצעות צפלינים. תופעת החרדה הזאת כונתה בשם 'צפלניטיס'. דיווחי העיתונות ליבו את המתחים עוד יותר כאשר עסקו בטכנולוגיות מלחמה פנטנסטיות. הם כללו תיאורים אודות ספינות-אויר המצוידות בקרני מוות, וגשרים אויריים מהיבשת שבנויים מספינות אויר רבות, שישמשו לפלישת מאות אלפי חיילים גרמנים. הויכוח הגיע לפרלמנט הבריטי והכריח שר צעיר, וינסטון צ'רצ'יל, להודות כי לבריטניה אין אמצעים מקבילים לספינת-האוויר. כבודה של בריטניה, שליטת העולם, היה מונח אם כן על כף המאזניים.
ה'צפליניטיס' הבריט השפיע, בהיזון חוזר, גם על הלך הרוחת המילטנטי בגרמניה. העיתונות שם פרסמה את תיאורי העיתונים הבריטיים. עיתונאי אחד כתב: 'צפלין גרמני אחד טס מעל שמי בריטניה, ואומה שלמה נתפשה לפאניקה'. בצרפת היה המצב דומה.

מרוץ החימוש לבניית ספינות-אויר התחיל עם זאת באיטיות. עברו שנים עד שהשמועות הרותחות חילחלו לקבינטי המלחמה. הגראף צפלין גילה כי המסלול להזמנות מהצבא עובר דרך ספקנות, התלהבות, ופוליטיקה. הקריאה למירוץ חימוש נשמעה ברחבי אירופה בערך באותה עת. ההבדל בגרמניה היה שתומכי המטוסים הפסידו לתומכים הנלהבים של ספינות-האוויר. חסידי המטוסים נזקקו נואשות לתמיכת הציבור, אך הם היו חייבים להסתמך על ספינות-האוויר כהוכחה לנחיצותה של זרוע אוירית. הקמתה של זרוע אוירית חזקה בגרמניה היתה חייבת להתבצע עם ספינת-האוויר כמרכיב מרכזי. היה זה מחוייב המציאות לנוכח הפופולאריות וההצלחה הייחודית שלה.
כך קרה שבשנת 1912 קבע הרמטכ''ל הגרמני מולטקה כי הצבא זקוק לכל הפחות לעשרים ספינות-אויר בתוך שלוש שנים. המטה הכללי עבד על 'תוכנית שלייפן' למתקפת בזק שתכריע את צרפת, וחשב כי ספינות-האוויר תספקנה את היתרון האסטרטגי הנחוץ. בתוך שנה הגדילה גרמניה את כוח ספינות-האוויר שלה לתריסר, ול-26 שדות-תעופה מתאימים. עשרות אלפי קצינים טסו בספינות-אויר אזרחיות במימון הצבא, והתחילו בכך את הכשרתם הצבאית בתחום זה.


מקור:
Zeppelin! – Germany and the Airship, 1900-1939. author: Guillaume de Syon

2.11.2010

הצפלין והתרוממות הרוח

ההתלהבות מכיבוש האוויר, שהתחילה ב'שיגעון הכדורים הפורחים' בתקופת ההשכלה וההארה [ENLIGHTENMENT], דעכה בהדרגה במהלך המאה התשע-עשרה, גם כיוזמה טכנית-מדעית וגם כאמצעי לבידור הציבור.

פיתוחים שונים בתחום הכדור הפורח היו מקור השראה ל'נבואות' אודות ספינות-אויר ברות ניהוג, ולפנטזיות אודות טירות באויר, אשר עודדו ממציאים רבים לנסות את מזלם וכישרונם בפיתרון החידות של השליטה בתנועה באויר. מסלול ההצלחה הטכנולוגית לא היה ישר, אך גם הכשלונות הרגילו את הציבור לחשוב כי הטיסה האנושית, למרות שעדיין אינה מציאות קיימת, עשויה בהחלט להתגשם. המודעות הרבה לנושא סייעה להטות את דעת הקהל הגרמנית לטובת הגראף צפלין כאשר זה נכנס לזירה.

החל משנת 1900, כאשר הגראף צפלין הטיס לראשונה את ספינת האויר, וכלה בערב פרוץ מלחמת העולם השניה, התפתחה התעופה לאורך שני צירים נפרדים, זה של המטוס וזה של ספינת האויר. בתחילת הדרך נראתה ספינת-האויר, שהתפתחה בעיקביות החל מסוף המאה התשע-עשרה, כמכונת התעופה המבטיחה יותר. בתחילת מלחמת העולם השניה היה כבר המטוס עדיף עליה כמעט בכל אמת מידה, והביא בכך לסיום עידן הזהב של ספינות-האויר.

סיפרו של ג'וליאם דה סיון מראה בברור כי ספינת-האויר הותירה את אחד הרשמים החזקים ביותר של מכונה כל שהיא על הזיכרון האירופאי הקולקטיבי, במיוחד בגרמניה של טרום מלחמת העולם השניה, שבה נהנו הצפלין וממציאו ממידה יוצאת דופן של פופולאריות.

119 ספינות אויר בלבד ניבנו בין 1900 ל-1939, אולם הגרמנים חבקו אותן באינספור באינספור מזכרות קיטש ושמאלץ שיוצרו בייצור המוני, אשר היקפו הרב ציין את אחיזת הנושא בתודעת הציבור.

למרות שאנשים מעטים יחסית טסו ב'סיגרים המעופפים', ההמונים אימצו אותם לחיקם. הצפלינים הטיסו אלפים, אך הם הלהיבו מיליונים. השימושים הסימבוליים של ספינות-האוויר עלו על תפקידן המעשי. הם היו כאותם חידושים טכנולוגיים המשפיעים עמוקות על חיי היומיום, כדוגמת האופניים.

האזרח הממוצע בחברה התעשייתית המודרנית נוטה להתלהב, עד כדי התרוממות הרוח, מכל מה שהוא גדול יתר על המידה, בפרט כשהדבר כרוך בחדשנות טכנולוגית.
למרות שה'ענק' הוא גדול יותר בנפח הוא בכל זאת הומוגני, ובדרך וזאת יוצר השפעה מרגיעה על הנפש.
הצפלין לא זאת בלבד שהיה ענק, אלא שהיה גם קשור ישירות לתופעת התפשטות הגאזים.
הוא היה בבחינת שילוב מהפנט בין שתי תופעות אלה.

בקרב האליטה הפרוסית האינטלקטואלית שררה אי נחת מכך שחייל מזדקן, שאינו מהנדס או איש עט, הפך להיות מייצג המהות הגרמנית. ייתכן והיתה רדידות מסוימת בדמותו של הגראף, אך מי שהתעלם ממנו התעלם גם מכך שהזקן ומכונותיו היו שייכים למעשה לכל הגרמנים מהמבורג ועד מינכן, וברלין לא יכלה לעשות מאומה בנדון.
קריקטורה אחת המחישה זאת: במקום לת כבוד לקיסר, ספינת-האוויר המסיירת בברלין סבה לאחור ומפנה לו את אחוריו.

כגיבור בעל אלף פנים, איחד הגראף צפלין מחדש חברה אסירת תודה. ההתלהבות הלאומית ערמה עליו תילי חגיגות ופירסומים לרגל יום הולדתו ה-75, בהדגישה את דבקותו במטרה. ההערצה גבלה בהיסטריה. זיגפריד הגיבור מהמיתולוגיה הגרמנית חיסל את הדרקון, וצפלין ריסן את מרכבת השמש הדוהרת של אפולו.

הגראף התחרה בקאנצלר ביסמארק בפופולאריות הבינלאומית שלו. גם הציבור הדתי בגרמניה אימץ אותו אל חיקו. כפרוטסטנט שמוצאו מהדרום הקתולי, הוא קרא תגר על המימסד הפרוסי ברמה שהתקרבה לזאת של מרטין לותר, שאת דמותו ורוחו הוא נתפש כמייצג.

בין השנים 1900-1939 היה הממשל הגרמני, לחילופין, אוטוריטרי, דמוקרטי, ופאשיסטי.
בכל שלושת השיטות נותרה אחיזת הצפלין איתנה בדימיון הפופולארי.
התרוממות הרוח הטכנולוגית כמרכיב בתרבות המודרנית היא חלק מהפוליטיקה המודרנית בכלל.
הצפלין שירת הגדרות מתחרות של ה'גרמניות', אך במדינה הצעירה שנאבקה על הגדרת גבולותיה וזהותה, הוא גרם בכל אחת משיטות הממשל להקצנה לאומנית.

יש הוגי דעות חשובים שקובעים כי הצפלין מהווה חלק נכבד מהזהות הגרמנית גם בימינו.

גם אדולף היטלר בא מדרום-גרמניה והציג אלטרנטיבה לממשל הפרוסי בברלין, פחות מעשרים שנה לאחר שעשה זאת הגראף צפלין.

מכיוון שבדיקטטורה הנאצית היה היטלר כל יכול וכל חבר באס.אס. נשבע לו שבועת נאמנות וצייתנות מוחלטת, ניתן לתאר את כל תקופת שילטונו באורח תמציתי וקולע דרך תיקו הרפואי. במסגרת זאת יתפוש נושא בעיות הגאזים שלו על כל היבטיו מקום מרכזי.

היו לו שתי בעיות רפואיות מרכזיות שקשורות לגאזים. האחת היא העיוורון שממנו החלים בעקבות התקפת גזים על יחידתו במלחמת העולם הראשונה, עיוורון שיצר מפנה באישיותו וגרם לו לבחור בקריירה פוליטית. בעיית הגזים השנייה היתה כרוכה במערכת העיכול. היא התחילה אצלו מגיל צעיר וגרמה לו לנפיחות גזים עזות ובלתי נשלטות במשך כל ימי חייו. הוא ניסה להתמודד עימן בדרכים שונות אך ללא הצלחה. בעיה זאת תוארה בהרחבה על ידי הסובבים אותו וזכתה לבדיחות רבות. היטלר הוא האדם עם בעיית העיכול המפורסמת ביותר בהיסטוריה.

ניתן יהיה להכתיר את המחקר הזה בכותרת: מספינת-האויר ועד לפיתרון הסופי דרך תיסמונת הגזים של היטלר.

במדינת ישראל יוצאי אירופה סובלים יחסית יותר ממחלות מעיים ויתכן שהסיבה לכך אינה גנטית ושמקורה הוא בטראומה שנגרמה להם מידי הנאצים.


מקור:
Zeppelin! – Germany and the Airship, 1900-1939. author: Guillaume de Syon

12.10.2010

ישראל מרכז עולמי לסחר באיברים


10.10.10 ודמות האדם של ארץ הקודש

האבולוציה של המיספר 10


יום אחד, מבלי משים, התחלתי לצייר את המיספר 10 במשיכת קו אחת.

ציירתי 10 פעמיים רצופות בקו אחד.

לאחר שסיימתי, ראיתי שמתקבל ציור הדומה לנהר הירדן, ים כינרת וים המלח.

אך השרטוט דמה גם לחלק מפרופיל פני האדם: זיהיתי קו מצח, עין, קו רקה ואוזן.

אגם כינרת מקביל לעין וים המלח לאוזן! זה נראה היה מעניין מאד.

הסקרנות הניעה אותי לחפש חבלי ארץ נוספים בארץ ישראל הניתנים להאנשה בזכות צורתם, מיקומם ותולדותיהם.

הכרמל הפך לאף, ירושליים הפכה לפה, שומרון ויהודה ללחיים, הרי הגליל למצח, הר הנגב לצוואר, וכך הלאה.

המשכתי מהרי אילת דרומה, וקבעתי את קו מפרץ אילת לקו הגב. הרי סיני הפכו למערכת המעיים, רמת א-תיה למערכת הכבד-קיבה, ואגן נחל אל-עריש למערכת הלב-ריאות.

כך נוצרה מפת דמות האדם של ארץ הקודש.

25.8.2010

סבינה שפילריין

סבינה שפילריין, ילידת 1884, נפטרה ב-12 לאוגוסט 1942 [שניהם ברוסטוב ברוסיה], היתה אחת הפסיכואנליטיות הראשונות.
היא למדה אצל קרל גוסטב יונג, שעימו היו לה קשרים רומנטיים.

סבינה נולדה למשפחה של רופאים יהודיים מרוסטוב.
אימה היתה רופאת שיניים וגם אביה היה רופא.
אחד מאחיה, יצחק שפילריין, היה פסיכולוג סובייטי, חלוץ בתחום הרפואה התעסוקתית.
סבינה היתה נשואה לפאבל שפטל, רופא רוסי ממוצא יהודי.
היו להם שתי בנות: רנטה, שנולדה ב-1912, ואווה, שנולדה ב-1924.

לפני שהתחילה בלימודי הרפואה בציריך, אושפזה שפילריין באוגוסט 1904 בבית חולים לחולי נפש סמוך לציריך, שבו עבד באותה תקופה קרל גוסטב יונג, ושהתה שם עד ליוני 1905.

המחלה הנפשית ממנה סבלה היתה כדלקמן: היא לא הייתה מסוגלת לשבת לאכול ארוחה משפחתית מבלי שיתקפו אותה מחשבות על עשיית צרכים. כשנזפו בה, הייתה מגיבה בהיסטריה של התקפי לעג, גועל נפש, ודחפים מיניים מעוותים.

במהלך אישפוזה היא יצרה קשר ריגשי עמוק עם יונג, שמאוחר יותר הפך ליועץ הדוקטורט שלה.
ההיסטוריון והפסיכואנליסט פטר לאונברג טוען כי כי היו אלה קשרים מיניים, תוך הפרת האתיקה הרפואית, וכי ''הדבר פגע במעמדו בבית החולים והוביל לקרע בינו לבין בלאולר ולעזיבתו את אוניברסיטת ציריך''.

שפילריין סיימה את לימודיה ב-1911, עם דוקטורט אודות מקרה סכיזופרניה, ונבחרה מאוחר יותר כחברה באגודה הוינאית לפסיכואנליזה.
היא המשיכה עם יונג עד 1912 ולאחר מכן פגשה את זיגמונד פרויד בוינה.

ב-1923 חזרה שפילריין לברית המועצות יחד עם ורה שמידט והקימה גן-ילדים במוסקבה, שכונה 'גן הילדים הלבן' על ידי הילדים [כל הקירות והרהיטים היו צבועים בלבן].
המוסד הוקם כדי לחנך ילדים כבני אדם חופשיים מגיל צעיר ככל האפשר.
'גן הילדים הלבן' נסגר שלוש שנים מאוחר יותר על ידי השלטונות אשר טענו, בהאשמת שווא, כי הילדים לומדים בו סטיות מיניות [למעשה, סטאלין שלח ל'גן הילדים הלבן' את בנו ואסילי, תחת שם בדוי].

בעלה של סבינה, פאבל, חוסל בימי הטרור הגדול של סטאלין, וכך גם אחיה יצחק.
סבינה ושתי בנותיה נרצחו כנראה על ידי אחת מיחידות המוות של האס-אס, איינזאצגרופן די, ב-1942 בזמייבסקייה באלקה.

למרות ששפילריין אינה זוכה לרוב ליותר מאשר הערת שוליים בהיסטוריה של התפתחות הפסיכואנליזה, הרעיונות שלה אודות הדחף המיני כמכיל בתוכו בד בבד את דחף ההרס ואת דחף ההישתנות, שהוצגו בפני האגודה ב-1912, הקדימו למעשה את התיאוריות של פרויד אודות 'משאלת המוות' ושל יונג אודות ה'טרנספורמציה' [בטלהיים 1983]. אם אכן כך הדבר, היא מקור ההשראה לרעיונות החשובים ביותר שלהם.

מכתביה של שפילריין, יומניה, והמסמכים הרפואיים שלה יצאו לאור, וכך גם התכתבויותיה עם יונג ופרויד.

סרט דוקומנטרי 'שמי הוא סבינה שפילריין', נוצר בשנת 2002 על ידי יוצרת הסרטים השבדית ממוצא הונגרי אליזבט מרטון.
סרט עלילתי אודותיה, 'שומרת הנשמה', שבוים על ידי רוברטו פאנזה, עם אמיליה פוקס בתפקיד שפילריין ואיאן גלאן בתפקיד יונג, יצא לאקרנים ב-2002.
דמותה של שפילריין מככבת באופן קבוע בשני מחזות בריטיים עכשוויים: 'סבינה' [1998], פרי עטו של סנוו ווילסון, ו'ריפוי בדיבור' [2003] פרי עטו של כריסטופר האמפטון.
לשני המחזות קדמה ההפקה באוף ברודווי של 'סבינה' [1996], פרי עטו של וילי הולצמן.
האמפטון עיבד את מחזהו לסרט עלילתי בשם 'שיטה מסוכנת' [2010], שהופק עלידי ג'רמי תומאס ובויים על ידי דיוויד קרוננברג.


לקריאה נוספת: A Most Dangerous Method

14.8.2010

מערכת העיכול ובריאות הנפש - 7 - הסרט 'מה עובר על גילברט'

מה עובר על גילברט (באנגלית: What's Eating Gilbert Grape) הוא סרט אמריקני, משנת 1993, בבימויו של לאסה האלסטרום.
בסרט משחקים ג'וני דפ, ג'ולייט לואיס, ולאונרדו דיקפריו בן ה-18, בתפקידו הראשון כשחקן בסרט.
על משחקו בסרט זה היה דיקפריו מועמד לפרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר.


עלילת הסרט

גילברט גרייפ (ג'וני דפ) הוא צעיר בעיירה נידחת, בן לבוני (Darlene Cates) כבדת המשקל המרותקת למיטה, שלא יצאה מהבית מאז מות בעלה, שבע שנים קודם לכן.
האם אוכלת כל היום, מדברת כמעט אך ורק על אוכל וצופה כל היום בערוץ הבישול. היא גם מחלקת לילדיה כל היום פקודות שרובן הן הוראות בישול.

אחיו של גילברט, ארני (לאונרדו דיקפריו), המתקרב לגיל 18, לוקה בפיגור שכלי, שובב ומלא שמחת חיים, אך חסר כל בגרות ושיקול דעת. הוא אינו יכול להישאר ולו לזמן קצר בלא השגחה צמודה כי שיקול הדעת הלקוי שלו מסכן את עצמו ואת הסדר הציבורי.
בבית נמצאות גם אחות מבוגרת המתוסכלת באופן תמידי ואחות צעירה, בת 15, שעובדת לפרנסתה ואינה שמחה לחלוק באחריות.
גילברט נושא על כתפיו את עיקר פרנסת המשפחה, אחזקת הבית המתפורר ואת עיקר הטיפול באחיו ובאמו.

יום אחד מגיעה לעיירה קבוצת מטיילים ובהם בקי (ג'ולייט לואיס), נערה יפהפייה בת גילו. לפתע עולמו משתנה והוא מוצא עצמו מאוהב.
גילברט חושש שהנערה שבה התאהב תדחה אותו, בגלל מצבם של אמו ואחיו. אולם, הוא אינו בורח מאחריותו.
הסרט עוקב אחר התאהבותו של גילברט, במקביל לצורך בטיפול באמו, ובבושה הנלווית להבאת חברים לביתו; ובמקביל לצורך בהצבת גבולות לאחיו, הנוטה להרוס ולחבל בדברים, בתמימות נוגעת ללב, מתוך אי הבנת סיטואציות החיים השונות.
גילברט חושש להיקשר לבקי למרות שהיא נקשרת אל ארני ומתחננת לפגוש את אמו.

האם מתרגשת מאוד לקראת יום הולדתו ה-18 של ארני, המגיע לגיל זה למרות שהרופאים ניבאו לו מוות לפני גיל 10.
המשפחה מארגנת מסיבה גדולה שנערכת חרף מעשי הקונדס ההרסניים של ארני ולמרות שיום לפני המסיבה גילברט מאבד את עשתונותיו, מכה את ארני ובורח אל בקי בלא להשאיר הודעה.
גילברט ובקי מגיעים אל המסיבה ומסתבר להם שהאם מתביישת לצאת מהבית ולפגוש את האורחים בשל משקלה החריג ביותר. גילברט כופה על אמו לפגוש את בקי.

האם מתוודה בפני גילברט שהיא תופסת עד כמה נכותה מקשה על חיי ילדיה ושהיא לא האמינה שגילברט יחזור אחרי שנעלם ללילה אחד. היא מגלה לגילברט שאביו לא בהכרח מת ושייתכן שהוא פשוט נטש אותם, עוד לפני שהיא התחילה להשמין.
האם מחליטה לקחת אחריות על חייה, מטפסת במדרגות אל חדר השינה וקוראת אליה את ארני שהגיע לגיל בגרות. אולם, ארני מגלה על המיטה את גופתה המתה של אמו.

הוצאת הגוויה מהבית המתפורר דורשת מנוף והמשפחה אינה יכולה לממן את השימוש בו.
מעבר לזה הם חוששים לכבוד המתה ולא רוצים שקהל הסקרנים ילעג למשקלה.
הם מחליטים לשרוף את הבית עם הגוויה.

שנה מאוחר יותר האחיות הן נשות קריירה וגילברט וארני מצטרפים למסע קראוונים עם בקי.


9.8.2010

מערכת העיכול ובריאות הנפש - 6 - צרבת

צרבת היא אחת מבעיות העיכול הנפוצות ביותר באוכלוסייה המערבית.

מהי צרבת? "צרבת" הוא ביטוי בו משתמשים בציבור הרחב לתאר מגוון של תלונות. תופעת צרבת שכיחה בקרב נשים וגברים כאחד ובכל שכבות הגיל. מסקר שנערך בישראל עולה, כי כ-30% מהציבור הבוגר בארץ סובלים מצרבת בדרגות שונות. רובם חווים צרבת בתדירות של פעם בשבוע עד פעם בחודש. כ-13% מהם סובלים מצרבת בתדירות של פעם בשבוע או יותר.

הצרבת נוצרת כאשר חומצה הנמצאת בקיבה עולה אל הוושט, וגורמת לתחושה של "שריפה" או כאב במרכז החזה או בבסיס הצוואר, העשוי להיות מוקרן לכל הצוואר או לגב. תלונות נדירות יותר יכולות להיות עליה של מזון בחזרה אל הפה, קושי בבליעה, שיעול כרוני או צפצופים בנשימה.

חומצה זו גורמת לגירוי או אף לכוויה ודלקת בוושט וכך נגרמת צרבת. כאשר מצב זה מתמשך עשוי להיגרם נזק בלתי הפיך לוושט.


ישנם מספר גורמים לצרבת ובניהם בין השאר:

• סוגים מסיימים של מזון, כגון מזונות עתירי שומן, מזונות פיקנטיים, שוקולד, קפאין, בצל, רוטב עגבניות, משקאות תוססים, נענע ומנטה
• משקאות אלכוהוליים
• ארוחות דשנות
• שכיבה פרקדן מיד עם סיום הארוחה
• נטילת תרופות מסוימות, כגון תרופות הרגעה, תרופות נגד דיכאון ותרופות חוסמות סידן לטיפול בלחץ דם גבוה עישון סיגריות

מצבים אשר יכולים לגרום להפרעות בעיכול עלולים להגדיל את רמת הסיכון ללקות בצרבת. מצבים אלה כוללים בין השאר:

עודף משקל. משקל עודף גורם להפעלת לחץ נוסף על הקיבה והסרעפת – שהיא השריר הגדול אשר מפריד בין חלל החזה לחלל הבטן שלך – ולגרום לפתיחתו של השסתום בתחתית צינור הוושט שלך ולאפשר למיצי הקיבה לעלות בחזרה אל תוך הוושט. אכילה של ארוחות דשנות או ארוחות העתירות בשומנים יכולות לגרום לתופעה דומה.

בקע סרעפתי. נוצר כתוצאה מהזדקרות של חלק הקיבה שלך אל תוך חלל החזה, אשר גורמת להחלשה של שריר הסוגר הממוקם בתחתית הוושט.
כאשר בולעים מזון הוא עובר מן הפה אל הקיבה דרך צינור שרירי הנקרא ושט. בקצהו התחתון של הוושט, העובר במעבר בין החזה לבטן דרך פתח קטן בסרעפת, ישנו שריר טבעתי המתפקד כשסתום חד-כיווני ומאפשר למזון לעבור מהוושט אל הקיבה.
במצב תקין, השסתום נסגר מייד לאחר שהמזון עובר לקיבה כדי למנוע עליה של חומצה מהקיבה לוושט. כאשר יש צרבת ישנו תפקוד לקוי של השסתום, המאפשר מעבר חומצה מהקיבה לוושט. ברבים מן הסובלים מן המחלה ישנה החלשות הדרגתית של השסתום, מסיבה לא ברורה.

הריון. מצב של הריון מפעיל לחץ נוסף על הקיבה וגורם לייצור מוגבר של הורמון הפרוגסטרון. הורמון זה גורם להרפיית מרבית השרירים שלך, כולל הרפיית השריר של הסוגר הממוקם בתחתית הוושט שלך.

אסטמה. הרופאים אינם בטוחים לגבי הקשר המפורש הקיים בין אסטמה לתחושת צרבת. ייתכן ושיעול המלווה את אסטמה בנוסף לקשיי הנשימה גורמים לשינוי מאזן הלחצים בחזה ובחלל הבטן, והם אלה אשר מעוררים את החזרה של מיצי הקיבה אל תוך הוושט.

ייתכן שחלק מן התרופות לטיפול באסטמה אשר תפקידן להרחיב את דרכי הנשימה גורמות בנוסף לשחרור הסוגר הממוקם בתחתית הוושט ומאפשרים כך את תופעת הרפלוקס. ייתכן גם שתופעת הרפלוקס של מיצי הקיבה יכולה אף להחריף את תסמיני הקצרת. לדוגמא, ייתכן ואתה שואף כמויות קטנות של מיצי קיבה תוך כדי השאיפה של האוויר, ועל ידי כך גורם לנזק בדרכי הנשימה שלך.

סוכרת. אחד מן הסיבוכים הרבים המלווים מחלת סוכרת היא gastroparesis, הפרעה אשר בה לקיבה שלך נדרש עודף זמן להתרוקן. במידה ותכולת הקיבה נותרת בה זמן ארוך מדי, היא זו יכולה לשוב ולעלות חזרה אל תוך הוושט ולגרום להופעת צרבת.

חסם ביציאה מן הקיבה. זהי חסימה חלקית אשר נוצרת בעקבות צלקת, כיב קיבה או גידול באזור שסתום המעבר בין הקיבה לתריסריון, שסתום זה שולט על מעבר המזון מן הקיבה אל תוך המעי הדק שלך. חסימה באזור זה עלולה לפגוע בפעילותו התקינה של השסתום ולהפריע במעבר המזון במהירות הדרושה, לגרום למיצי הקיבה להצטבר בקיבה ולזרום חזרה במעלה הוושט.

בעיה זו גורמת לרוב ליותר מאשר רק צרבת, אלא היא עלולה לגרום גם לכאבי בטן, קשיים באכילה, אבדן משקל, בחילות והקאות. במידה ואתה מבחין באחד מן התסמינים הללו, גש להתייעץ עם הרופא המטפל בך.

עיכוב בהתרוקנות הקיבה. בנוסף לסוכרת או לכיב קיבה, הפרעות בתפקוד השרירים או הפרעות תפקוד עצביות, יכולות גם הן לגרום לעיכוב בהתרוקנות הקיבה שלך, ולגרום עקב כך למיצי הקיבה לחזור אל תוך הוושט שלך. בנוסף תורמות למצב זה גם מיני תרופות נרקוטיות כמו תרופות לטיפול בדיכאון או אנטי היסטמינים.

הפרעות ברקמות החיבור. מחלות כגון טרשת רקמות החיבור (scleroderma) אשר גורמות לרקמות השריר להתעבות ולהתנפח יכולה לגרום גם לשרירי מערכת העיכול להתכווץ מבלי להרפות, כפי שצריך, ולהביא בעקבות זאת לתופעת החזרה של מיצי הקיבה אל עבר הוושט.

לחץ הוא גורם משמעותי להתגברות צרבות. בדומה לבעיות אחרות עלולה גם צרבת להיגרם על ידי חששות ומצוקה. עצבנות עלולה לגרום לעליה בכמות האדרנלין, שתביא לפעולת עיכול לקויה ועודף חומצת קיבה.


הטיפול האפשרי בצרבת הוא בהתאם לחומרת המחלה:

1. שינוי בהרגלי החיים. במקרים רבים, שינויים בדיאטה, הפסקת עישון או שתית משקאות אלכוהוליים ונטילת תרופות פשוטות להפחתת חומציות הקיבה עשויים לשפר באופן ניכר את התלונות.

2. ירידה במשקל.

3. הימנעות מאכילה מספר שעות לפני השינה.

4. תזונה נכונה וקשובה. גופו של כל אדם יכול להגיב בצורה שונה למאכלים דומים. חלקנו יגלו שיש להם רגישות למאפים, חלקנו לבשרים וחלקנו לפירות בעלי רמת חומציות גבוהה.

תזונה מאוזנת הקשובה לצרכי הגוף יכולה למפות במהירות את המזונות האחראים להופעת צרבת ולהפחית את שכיחות הופעתה ועוצמתה מבלי שנזדקק כלל לתרופות מדף כאלו ואחרות על מנת להיפטר ממנה.

5. תכשירים המקלים סימפטומטית על הצרבת. כגון: טאמס, רני, אלומג, מאלוקס וסילאין ג'ל, תכשירים ש ניתן להשיג בבתי המרקחת.

6. טיפול תרופתי. כאשר אין תגובה לשינוי בהרגלי החיים, ישנו לעתים צורך בטיפול תרופתי. התרופות מכוונות לנטרול חומציות הקיבה ולהביא להחלמת הדלקת בוושט. טיפול זה ניתן על ידי רופא, בדרך כלל גסטרואנטרולוג. הקטנת החומציות אינה מפסיקה את הרפלוקס אלא גורמת לו להיות פחות חומצי ובכך מקילה על התלונות.

מתי כדאי לפנות לרופא? יש להיוועץ ברופא כאשר הצרבת נמשכת יותר משבועיים וכשהכאב אינו מוקל ע"י תרופות או סותרי חומצה ללא מרשם. כך גם במקרים שהצרבת חוזרת מספר פעמים בשבוע, מלווה בקשיים בבליעה, או אם מופיעה צואה שחורה כזפת, המעידה על דימום מהוושט או הקיבה.

במקרים של צרבת ממושכת או חשד לסיבוכים מבצעים גסטרוסקופיה לאיבחון.

7. ניתוח לפרוסקופי. מטופלים שאינם מגיבים לטיפול התרופתי, או זקוקים לטיפול קבוע ואינם מעונינים בו, מופנים בהרבה מקרים לניתוח. גם מטופלים הסובלים מתלונות הקשורות לדרכי הנשימה או הלוע, או סובלים מעלית מזון אל הפה לאחר ארוחות מתאימים לטיפול ניתוחי.

הניתוח יעיל מאוד, ומכיוון שבשנים האחרונות הוא מבוצע על ידי לפרוסקופיה, החתכים בבטן הם זעירים וזמן ההחלמה קצר ביותר.

אם צרבת גורמת לך סבל רב, לעתים מגיע מצב בו הפתרון שיומלץ לך הוא ניתוח לפרוסקופי לטיפול בהחזר קיבתי-ושטי.

כיצד לקרוסקופיה מסייעת לרפלוקס? ניתוח לפרוסקופי למניעת רפלוקס יוצר שסתום חדש בין הוושט לקיבה על ידי תפירת חלקה העליון של הקיבה ויצירת "צווארון" קיבה סביב הוושט. אם יש גם בקע סרעפתי הוא מתוקן בעזרת תפרים.

המנתח מבצע מספר חתכים קטנים (פחות מסנטימטר) בדופן הבטן ומחדיר לפרוסקופ המחובר למקור אור ומצלמת וידאו זעירה לבטן. דרך הפתחים האחרים מוחדרים מכשירי ניתוח והניתוח מבוצע כאשר הצוות מתבונן במסך וידאו גדול.

מחקרים הראו שברוב המכריע של המנותחים התלונות נעלמות לחלוטין או משתפרות מאוד. היתרונות של ניתוח לפרוסקופי כוללים: כאב מופחת לאחר הניתוח, שהות קצרה בבית החולים, חזרה מהירה לעבודה ופעילות גופנית וצלקות קטנות או בלתי נראות.

מקורות:

8.8.2010

מערכת העיכול ובריאות הנפש - 5 - מירפאות להפרעות אכילה בגיל הרך

הורים רבים נאלצים להתמודד בשנים הראשונות לחיי הילד עם תופעות של סרבנות אכילה.
אצל חלקם ההתמודדות מתחילה בשלב מוקדם מאוד, ממש אחרי הלידה, ואצל אחרים בגיל שנה - שלוש, כשהקטנים מתחילים את מלחמת העצמאות שלהם.


טווח התזונה הנורמלי לפעוט זהה לזה של אדם מבוגר:
החל מגיל שנה יש לחשוף את התינוק למגוון גדול ככל האפשר של מזונות חדשים, מרקמים וטעמים, כיוון שבשלב זה הוא כבר יכול לאכול מתפריט המשפחה. הארוחות צריכות להכיל חלבון, פחמימה וירק. אם אחד המרכיבים חסר, הרי שהארוחה אינה מאוזנת.

מבחר המזונות בכל קבוצת מזון הוא רב, כך שכל הורה יוכל למצוא את אותם מאכלים שיקסמו לילדו:
פחמימות - פסטה, אורז, דגנים, פתיתים, תפוחי אדמה ועוד.
חלבונים - בשר עוף, הודו, בקר, דגים, ביצים, קטניות, מוצרי חלב.
פירות וירקות - חשוב להקפיד שהילד יאכל בכל יום חמש מנות של פירות וירקות בצבעים שונים - טריים או מבושלים.


הפרעות אכילה בגיל הרך הן בעיות שכיחות ומורכבות הנובעות מקשיים פסיכולוגיים של הפעוט שנובעים בעיקר מהקשר בינו לבין הוריו, מחלות נוירולוגיות, בעיות במערכת העיכול, וליקויים במנגנון הבליעה.

ישנן מספר הפרעות אכילה, ולפי המחקרים 25% מכלל הילדים בגיל הרך סובלים מאחת מהן, ועד 80% מהילדים עם איחור התפתחותי.

בין הפרעות האכילה הידועות ניתן למצוא התנהגויות דוגמת:
* ירידה במשקל ו/או חיתוך עקומות משקל
* סירוב חלקי או מלא של הילד לאכול
* התנהגויות אכילה לא רגילות כגון: ישנוניות, בכי, פליטות מרובות, אגירת מזון, הסטת הראש, השתנקויות
* הנקה מאוחרת
* קושי במעבר לאוכל מוצק
* אכילת מגוון מצומצם של מזון
* הזנה בזמן שינה
* טקסים והרגלי אכילה ייחודיים
* אכילה מרובה עם או בלי משקל עודף


במחקרים שונים נמצא קשר ישיר בין הפרעות אכילה בגיל הרך לבין ירידה במשקל, תת תזונה, לטרגיה, ירידה בתפקוד אינטלקטואלי והתפתחותי ואף קשר להפרעות אכילה בגיל ההתבגרות.

בשנים האחרונות גדל הצורך במציאת מענה הולם להפרעות אכילה בגיל הרך, מתוך ידיעה כי אבחון וטיפול מוקדם יביאו לירידה בתחלואה עתידית.

לפיכך, מומלץ כי האבחון והטיפול של הפרעות האכילה בגיל הרך ייעשו במסגרת מרפאה רב מקצועית, היכולה לתת מענה ממוקד ומהיר לבעיה.

המרפאה מיועדת לילדים מלידה ועד גיל 6, אשר להם הפרעת אכילה אחת או יותר.

צוות המרפאה להפרעות אכילה בילדים הוא צוות רב-תחומי של מומחים לגיל הרך: רופאת ילדים, רופא גסטרו, פסיכיאטר, פסיכולוג, מרפאה בעיסוק, תזונאית, קלינאית תקשורת, עובד סוציאלי ואחות.

במסגרת המרפאה, עוברים הילדים אבחון רב-מקצועי ע"י אנשי צוות המרפאה השונים, במהלך יום פגישות אחד.
האבחון נעשה על-ידי מפגש עם הילדים וההורים ותצפית על התנהלות ארוחה משפחתית.
בהמשך מוזמנים ההורים לקבלת המלצות ותוכנית טיפול המותאמת להפרעה ממנה סובל הילד.


חשוב לציין כי לעיתים האינטראקציה שבין המטפל והפעוט בזמן האכילה היא בעייתית - הפעוט עלול לסבול מהפרעות אכילה שלא תמיד מאובחנות כראוי.

חוסר יכולת לאבחן נכון את כל הבעיות השונות מביא לכישלון בטיפול ומציאת פתרונות לא אופטימאליים לבעיה המקורית.

הדבר מאלץ משפחות רבות להתמודד איתן בכוחות עצמן.

4.8.2010

מערכת העיכול ובריאות הנפש - 4 - בעיות הגאזים של היטלר

בעיית הגאזים במעיים של אדולף היטלר ימ''ש היא כנראה בעיית העיכול והנפש המפורסמת ביותר בהיסטוריה.
ההיסטוריונים אחידים בקביעתם כל היטלר היה קורבן של נפיחות מעיים בלתי נשלטות, כאבי בטן עזים, עצירויות ושלשולים.
הסיבות לכך היו כנראה רבות ומורכבות, כמו שניתן ללמוד מהמאמר אודות תיסמונת המעי הרגיש.


מחלה שנייה ודומיננטית יותר של היטלר היתה העגבת, שגורמת להתרחבות עורק הלב העליון ומחלישה את פעולת השסתום המונע חזרת הדם ללב.
הבעיות בתפקודי שסתומי הלב והמעיים עיצבו בו כנראה את דפוס האישיות חסרת המעצורים.


נושא בעיות המעיים של היטלר לא זכה עדיין לניתוח היסטורי רציני, והגישה אליו בכללה היא הומוריסטית, באמצעות שפע של בדיחות.

זאת למרות שגרמניה הנאצית התנהלה על פי 'עיקרון הפיהרר', על פיו צייתה האומה כולה בעיוורון לכל פקודה שלו.

המומחים קובעים כי טעויותיה של גרמניה הנאצית בשלבי המלחמה האחרונים נבעו מטעויות של היטלר, שהיו כתוצאה מהתמכרותו לסמי מרץ, שבלעדיהם נראה והתנהג כמו אדם מובס.

ניתן לפיכך להסיק כי בעיות העיכול שלו קבעו מהלכים מדיניים הרי גורל.

מן הראוי הוא לבחון ולתאר את בעיית הגאזים במעיים של היטלר כקשורות בתופעות גאזיות דומיננטיות אחרות שחווה במהלך חייו:

א. התעוורותו הזמנית מגאז עצבים במהלך מלחמת העולם הראשונה. היטלר התעוור כחודש לפני סיום המלחמה בנובמבר 1918 במהלך התקפת גאזים באיפרס.
במהלך החלמתו בבית החולים גרמניה נכנעה.
הלם הכניעה זירז כנראה את ההחלמה.
ייתכן ובדרך זאת הונצחה בנפשו סתירה שנקבעה כתסביך נפילה.

ב. גרמניה שלטה בתעופה העולמית הבין-יבשתית טרם מלחמת העולם השנייה באמצעות ספינות אוויר ענקיות שמולאו בגאז.
בשנת 1937 כלתה באש בניו-יורק בתוך דקות ספורות ספינת האוויר הענקית ה'הינדנבורג'.
היה זה מחמת גאז המימן הדליק שבתוכה.
היתה זאת נקודת תפנית מכרעת בעימות שהוביל לפרוץ מלחמת העולם השנייה.
אסון ה'הינדנבורג' היה נקודת מפנה גם בהתפתחות התעופה, וסימן את עליונות הטיסה במטוסים.
הגאז - שהוא יסוד האוויר בשיאו, יצר סתירה שמתאימה לטיבעו החמקמק כמו שהוא נתפש בתודעה האנושית.

ג. ייתכן והמעבר מה'הינדנבורג', האי הצף המשייט במרומים, לאופל תאי הגאזים במתקני ההשמדה, בהם נרצחו מיליונים רבים של אנשים, רובם יהודים, נעשה דרך בעיות הגאזים האישיות של היטלר.
'הפיתרון הסופי' הוא העתקה פסיכולוגית של תסביך אישי, שחילחל והתפשט לאומה שלמה.
לנאצים לא היה כל צורך בפיתרון הסופי. הוא הזיק להם יותר מאשר הועיל.
אך ייתכן והיה בהם דחף עז להתמיד בו מתוך תחושת קלות היתר שהגאז משרה.
יש דימיון מילולי רב בין המילים GAS ו-JEWS.


ניתן לתאר את כל ארועי תקופת השילטון הנאצי דרך תיקו הרפואי של היטלר.

במסגרת זאת יתפוש נושא הגאזים על כל היבטיו מקום מרכזי.

צריך לקום ההיסטוריון בעל הרקע הרפואי שיכתוב את הספר בנדון.

יהיה זה ספר תמציתי וקולע.

מערכת העיכול ובריאות הנפש - 2 - תסמונת המעי הרגיש

תסמונת המעי הרגיש
מאת: דוקטור רועי דקל

תסמונת המעי הרגיש היא מחלה שהמערכת הרפואית נחשפת רק לקצה הקרחון שלה. מקורה ככל הנראה בשילוב של תורשה, גורמים אישיים-פסיכולוגיים וסביבתיים.
התבטאות ההפרעות התפקודיות היא מגוונת ומקיפה למעשה את כל מערכת העיכול, החל מהפרעות בליעה וכלה בהפרעות יציאה, ולא ניתן להפריז בחשיבותן ובמרכזיותן הנובעות הן משכיחותן הגבוהה והן מהמחיר האנושי והכלכלי הכרוך בהן.
תסמונת המעי הרגיש (תמ"ר) היא ההפרעה התפקודית השכיחה ביותר במערכת העיכול. התסמונת נפוצה בעולם כולו ושכיחותה באוכלוסיה הכללית מוערכת בכעשרה אחוזים עד 15 אחוז. בעבודות שפורסמו לאחרונה בישראל נמצא שהשכיחות בישראל דומה לזו שתוארה בעולם המערבי ועומדת על כ-11 אחוז.
הפרעות אלו מהוות בין כרבע לשליש מהפניות למרפאה גסטרואנטרולוגית וכעשירית מהפניות למרפאה ראשונית.
המחלה יכולה לפגוע בגברים ובנשים בכל גיל אך שכיחה יותר בנשים ובצעירים. ככלל, רוב הסובלים מתמ"ר לא יפנו כלל לקבלת עזרה רפואית, כשליש בלבד יפנו לרופא המשפחה ומהם כחמישית (כשישה אחוזים מסך החולים) יופנו לגסטרואנטרולוג, כך שהמערכת הרפואית נחשפת רק לקצה הקרחון של הבעיה.

כיוון שתמ"ר היא מחלה כרונית אך אינה מסכנת חיים, נכון ומקובל להעריך את השפעתה על הסובלים ממנה כרמת הפגיעה באיכות חייהם ולא במדדי תחלואה או תמותה כמקובל במחלות אחרות. הסובלים מתמ"ר מדווחים על פגיעה ניכרת באיכות חייהם כמעט בכל מדד שבו משתמשים ובכל תחום שנבדק: דימוי עצמי ודימוי הגוף, הפרעות שינה, תפקוד מיני, ריכוז, הרגלי אכילה, הרגלי בילוי, תפקוד חברתי ותפקוד בעבודה. לא נדיר לפגוש חולי תמ"ר אשר חייהם למעשה משועבדים למחלתם.

חולים אלה נמנעים מקשר בין-אישי מפחד של השפעות פעילות המעיים הבלתי צפויה שלהם, ממעטים לצאת לבלות או למסעדות פן יתקוף אותם כאב או יזדקקו לשירותים שלא יהיו זמינים, הם נמנעים מטיולים ומיציאה למקומות חדשים וכמובן מגבילים את עצמם קשות בסוגי המזון. אופייה הבלתי צפוי של ההפרעה, בשילוב עם העובדה שפעמים רבות לא מוצע לסובלים ממנה כל טיפול אפקטיבי, גוררים אחריה תסכול רב. לאורך השנים חולים אלה פונים שוב ושוב לעזרה רפואית, דבר הגורר אחריו, מן הסתם, ריבוי בירורים ובדיקות שאינן מביאות לכל תוצאה. כפועל יוצא מכך המערכת הרפואית נתפשת כבלתי אפקטיבית ומצבם של החולים כמייאש ונטול תקווה.

חשיבותה העצומה של תמ"ר נובעת לא רק מהסבל האנושי הכרוך בה אלא גם מהעלות הכלכלית הגבוהה לחברה בכלל ולמערכת הרפואית בפרט. בארה"ב הוערכו ההוצאות הישירות הקשורות למעי רגיש (פניות למרפאה, בדיקות מעבדה והדמיה) בכ-1.6 מיליארד דולר בשנה. אם מחשיבים גם עלויות עקיפות כגון אובדן ימי עבודה (חולה תמ"ר מפסיד בממוצע 13.4 ימי עבודה בשנה ומדווח על ירידה בפרודוקטיביות בכשליש מסך שעות העבודה) מגיעים לסכומים עצומים שנעים בין שמונה מיליארד ל-20 מיליארד דולר בשנה.

רוב החולים בתמ"ר נושאים את סבלם בדממה בין כיוון שהתרגלו למצבם ורואים את התלונות כחלק בלתי נפרד משגרת חייהם ובין כיוון שהמסר שקיבלו מסביבתם ומן המערכת הרפואית הוא "שבין כה וכה אין מה לעשות". בניגוד לאינטואיציה, אין עדות לכך שההסתמנות הקלינית באלה הפונים לקבלת עזרה רפואית היא קשה יותר.

למעשה, עבודות שבדקו שאלה זו מצאו שההבדל בחומרה (לדוגמה, מספר יציאות) בין אלה הפונים לעזרה רפואית לבין אלה שנמנעו מכך הוא קטן. אי לכך ניתן לומר שחומרת המחלה דומה בין שתי הקבוצות, אך לעומת זאת תחושת החולי או התנהגות החולי (Illness behavior) שונה. התנהגות החולי מורכבת מדברים שאותם למד וחווה המטופל בילדותו, מאישיותו הבסיסית וממצבו הנפשי בעת הפנייה לטיפול, כמו גם ממוסכמות חברתיות.

ככלל, נשים נוטות לפנות לעזרה רפואית פי שלושה יותר מגברים אך דבר זה נכון לחברה המערבית בלבד וממצא הפוך מזה קיים במזרח הרחוק. אין זה מפתיע גם ששכיחות הפרעות נפשיות, כגון חרדה ודיכאון, גבוהה הרבה יותר בין אלה הפונים לקבלת עזרה רפואית מאשר אצל אלה הבוחרים לא לעשות זאת. אצל רבים מהפונים לטיפול ניתן למצוא אירועי חיים הקשורים במתח נפשי אשר נמצאים ברקע הפנייה הנוכחית. אירועים אלה יכולים להיות חיוביים, לדוגמה קידום בעבודה הכרוך בעוד אחריות ולחץ, או שליליים כגון פיטורים או בעיות בזוגיות.


פתופיזיולוגיה

הפתופיזיולוגיה של תמ"ר אינה ידועה ואין כיום תיאוריה בודדת שיכולה להסביר את מגוון ההתבטאויות הקליניות בתסמונת. הגישה המקובלת כיום היא להביט על תמ"ר כתסמונת מורכבת ומרובת גורמים שבה קיימים יחסי גומלין הדוקים בין הפרעות ברגישות ותנועתיות המעי לבין גורמים פסיכולוגיים. אותה אינטראקציה בין הגורמים הפיזיולוגיים לגורמים הפסיכולוגיים מכונה ציר מוח-מעי (Brain-gut axis) והחולים בתמ"ר ככל הנראה סובלים מהפרעה בציר זה.

אותו ציר (המסלולים העצביים הדו סטריים בין המוח והמעי) אחראי לכך שתפקוד המעי בחולי תמ"ר הוא חריג ובלתי צפוי ושמספר רב בהרבה של אירועים פיזיולוגיים תקינים במעי (לדוגמה, פריסטלטיקה, תגובה המעי למזון, נוכחות גזים ומתיחת דפנות המעי וכדומה) מגיע למוח, ולאחר העיבוד הקורטיקלי מפורש בתודעתנו ככאב. במילים אחרות ניתן גם לומר שסף הרגישות לכאב ולהופעת תסמינים ממערכת העיכול הוא נמוך בהרבה בחולי תמ"ר מאשר באנשים בריאים ושרמתו של סף זה מתווכת ומושפעת מהעיבוד המרכזי של גירויים המגיעים ממערכת העיכול.


בשורת הבאות נסקור מספר מההשערות המובילות לגבי הפתופיזיולוגיה של תסמונת המעי הרגיש:

גנטיקה - ככל הנראה קיים מרכיב גנטי בתסמונת המעי הרגיש. במחקרי תאומים נמצא שבתאומים מונוזיגוטים, המתאם בין שני תאומים חולים הוא 17.2 אחוז לעומת 8.4 אחוזים בתאומים דיזוגוטים. לעומת זאת, נמצא באותה עבודה כי נוכחות אב או אם החולים בתסמונת המעי הרגיש מהווה גורם סיכון בלתי תלוי לפיתוח התסמונת אשר משמעותו גדולה יותר מנוכחות תאום חולה. אם כך, לאגרגציה המשפחתית שאנו רואים בתסמונת המעי הרגיש יש לא רק מרכיב גנטי אלא גם מרכיב סביבתי משמעותי מאוד, שבו לדוגמה ילד הרואה את אמו מתלוננת על כאב בטן, ועקב כך זוכה לתשומת לב וטיפול, יטה גם הוא לפתח כאב בטן על מנת להשיג אותן "ההטבות".

עבודה נוספת שפורסמה לאחרונה מצאה גם היא שתסמונת המעי הרגיש שכיחה יותר בתאומים מונוזיגוטים מאשר בתאומים דיזיגוטים. לעומת זאת, כאשר בעיבוד הנתונים הוכנסו גם אלמנטים פסיכולוגיים כגון דיכאון, חרדה, סומטיסציה ונוירוטיות, נעלמה המשמעות הסטטיסטית בין שתי קבוצות התאומים. החוקרים משערים שייתכן שהמרכיב הגנטי במעי רגיש קשור דווקא לנטייה הגנטית להפרעות חרדה ודיכאון והיא העומדת בבסיס הקשר הגנטי בתסמונת.

היסטוריה של ניצול מיני או גופני - עד 40 אחוז מהפונים למרפאות גסטרואנטרולוגיות עקב הפרעות תפקודיות במערכת העיכול ידווחו על ניצול מיני או גופני כילדים או בוגרים. ככל הנראה אנשים אשר סבלו מניצול כזה נוטים יותר לחוות דחק פסיכולוגי כסימפטומים גופניים. עובדה זו אינה זוכה להתייחסות מספקת שלנו כקלינאים, בין עקב חוסר מודעות לבעיה ובין עקב חוסר נוחות שלנו כמטפלים לתחקר את המטופל בנושאים אלה, ובכך רבים מאיתנו חוטאים למטופל ולעצמנו כמטפלים.

זיהום במערכת העיכול - הניסיון הקליני מלמד שחולים רבים מדווחים על הופעת התסמונת לאחר זיהום גסטרואינטסטינלי. מספר עבודות עקבו אחרי חולים בהתפרצויות גדולות של שלשולים זיהומיים על מנת לראות כמה מהם יפתחו תמ"ר בהמשך והאם ניתן לאפיינם. נמצא שאחוז החולים שפיתחו תמ"ר לאחר זיהום במערכת העיכול נע בין שבעה אחוזים ל-30 אחוז ונמצא בקורלציה למין (נשים יותר מגברים), חומרת המחלה, נוכחות הפרעה פסיכיאטרית ברקע וטוקסינים בקטריאליים מסוימים.

אי לכך, ייתכן שגורמים פסיכולוגיים כגון התפתחות של "קשב יתר" ומיקוד עניין ותשומת לב מופרזים למערכת העיכול הם שאחראים להתפתחות התסמונת. לעומת זאת, יש עדויות מסוימות שבחולים אלה ניתן למצוא ברירית המעי עדויות לתהליך דלקתי סמוי כגון ריבוי לימפוציטים ותאים אנטרואנדוקרינים ברירית או רמות מוגברות של מדיאטורים דלקתיים, כך שיש המאמינים שקבוצת חולים זו היא למעשה צורה קלה מאוד של מחלת מעי דלקתית. הפרוגנוזה בחולים אלה טובה וכמחציתם יהיו חופשיים מתלונות לאחר כחמש שנים.

רגישות יתר ויסצרלית - אצל חלק ניכר מהסובלים מתסמונת המעי הרגיש ניתן לזהות רגישות יתר ויסצרלית. הטסט הקלאסי מתבסס על ניפוח בלון ברקטוסיגמא ובו נמצא שחולים בתמ"ר מדווחים על תחושת כאב בנפחים נמוכים יותר של ניפוח בלון מאשר אלה אשר אינם סובלים מהתסמונת. הסיבה ל"סף הרגישות" הנמוך אינה ידועה ויכולה לנבוע מהעצבוב הן ברמה הספינלית והן מהפרעה בעיבוד גירויי הכאב ברמה הקורטיקלית. לפחות עבודה אחת הראתה שרגישות היתר מקורה בנטייה מוגברת לדווח על כאב יותר מאשר רגישות יתר אמיתית של דופן המעי. נטייה זו לדווח על כאב מושפעת בעיקר מהפרופיל הפסיכולוגי של הנבדק.

חוויות ילדות - במספר עבודות מרתקות שהתפרסמו לאחרונה ניסו להעריך את השפעתם של מצבי דחק בילדות על הנטייה לפתח מעי רגיש בבגרות. בניסויים אלה הופרדו גורי חולדות מאמהותיהן לאחר הלידה למשך כשעה וחצי מדי יום, דבר המהווה מצב דחק קשה לגור החולדה. חולדות אלו פיתחו בבגרותן מאפיינים היכולים להתאים לרגישות יתר ויסצרלית. בעבודה זו ובעבודה נוספת ניתן היה למצוא שינויים ביוכימיים כדוגמת רמות מוגברות של C FOS ורצפטורים לסרוטונין במסלולי כאב ויסצרלי הן ברמה הספינלית והן ברמה הקורטיקלית.

עבודות אלו מרמזות שייתכן שחוויות ילדות הן העומדות ביסודה של התסמונת. עבודות דומות באדם אינן קיימות עדיין (וספק אם יופיעו) אך לפחות עבודה אחת הוכיחה שפגות במשקל של פחות מ-1,500 גרם היא גורם סיכון להתפתחות תמ"ר. דבר זה יכול לרמז על תמונה זהה באדם למרות שלפגות גם השפעות פיזיולוגיות רבות מעבר להיותה מצב דחק.

לסיכום: תמ"ר היא הפרעה שכיחה ביותר אשר כרוכה במחיר גבוה הן במובן של סבל האנושי והן במובן כלכלי-חברתי. בניגוד לתפישה הרווחת אצל חלקים לא מבוטלים מהסובלים ממנה ואפילו במערכת הרפואית עצמה, שמדובר ב"בעיה שצריך לחיות איתה", אלה אינם פני הדברים. הפגיעה באיכות החיים היא קשה ויש צורך להתייחס ולטפל בחולים אלה גם אם הדבר כרוך לא פעם בזמן רב, מאמץ ותסכול. למרות ההתקדמות הגדולה והמחקר האינטנסיבי, הפתופיזיולוגיה של ההפרעה עדיין בלתי ידועה ברובה, אם כי ככל הנראה מדובר בשילוב של תורשה, גורמים אישיים-פסיכולוגיים בעבר ובהווה וגורמים סביבתיים.